עקידת יצחק · פרק כ״ב, ל״ז

להיות ענין הזיווגים הדבר היותר מאוחר שבספור היצירה. למדנו דרך ישרה שיבור לו האדם בשישים זה הזווג השני סוף ההשתדלות בעסקי עצמו כמו שלמדו חז"ל מפרשת שוטרים בית כרם אשה (סוטה מ"ד.) וכמו שאמר החכם אחר ובנית ביתיך (משלי כ״ד:כ״ז). לא ככסילים הממהרים את קצם ומחליפין הסדר על דרך שכתוב בתוכחות שמתחיל אשה תארש (דברים כ״ח:ל׳). כי מזולת שהוא סכלות עצומה להטיל על עצמו עול האשה והבנים מבלי שיוקדם לו ספוקם הנה הוא אולת לו וכלימה מצד שבזה ימנע עצמו מהשלמות בעסקי שלמותו כמו שאמר רחים על צוארו ויעסוק בתורה (קידושין כ"ט:) וישאר בלא זכות לפני מזווג הזיוגים ויעשו מעשיו על פי דרכו אמנם בשומו זה הזווג השני סוף עסקיו ואחרון לשלמותו כמו שיורה עליו הכתוב ביצירתו באומרו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם ויברך אותם (בראשית א׳:כ״ז-כ״ח). יגיד כי בקדימת שלמות הצלם אל זה הזווג המפורסם שם צוה ה' את הברכה להשגיח עליהם ולהישירם בכל מעשיהם. גם אם יתן האדם הנלבב עינו על עיונו בפרשת היצירה הנה ימצא בה פתח פתוח ודרך מצויין יורה באצבע להגיע בו בהמשך ימיו מהיותו חסר מתחלת בריאתו הלוך ונעתק משלמות אל שלמות עד סוף שלמותיו על דרך המשך העשרה מאמרות שבהם נשלם העולם מיום אל יום עד הגיעו אל מאמר יצירת האדם ומעשה זווגו כי קרוב הוא אצל כל בעל דעת לזווג זווגים ולדמות הענינים הנמצאים יום יום בשלימיות האדם אם במדות אם בדעות או בלימודים העיונים המחוייבים אליו בזה אחר זה עד שלא ימצא האדם פחות משתדל אצל עצמו ממה שנמצא העולם הכללי מזמין ומכין לצורך מציאותו. והנה אז יחוייב שהש"י יהיה עמו וישלח עזרו משמי קדשו ולא יגרע מצדיק כל מה שיאות אליו לקרב הסבות ולתקן הדרכים המגיעים טוב חפצו ומאויי נפשו כמו שהיה הענין בזה הזווג המבורך שנשמר בו זה התנאי בלי ספק שנאמר ויצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה וכו' (שם כ"ה). כי מה המונע שלא לקח קודם לכן רק שכיון אל שלמות עצמו ראשונ' והמתין עד שנת הארבעים כי הוא זמן הבינה. וכבר בא על שלמות הצלם והדמות. וכבר בא אליו זכות הזיווג הטוב והברכה. וכבר אמרו ז"ל (ב"ר פ' ס"ה) שעשו עשה כזה להראות עצמו כשר ירצה שזה הענין היה ידוע ומפורסם אליו. ולהיות התנאי הזה נשמר בעיני יצחק אבינו היה מה שהיה מהשגחת הש"י עליו לזווגו על פי מעשיו ולהישיר העבד המשכיל בכל העולה על רעיוניו עם תוכן דבריו אשר אליהם כוונו חכמינו ז"ל באותו מאמר שזכרנו כמו שיתבאר מתוך זה הספור אך אחר שנזכור הספקות כמנהגנו: