עקידת יצחק · פרק כ״ב, ל״א

והנה על כל הדברים האלה והאמת נאמר ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה כדאמר ליה רב לרב שמואל בר שילת אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא (שבת קנ"ג.) ומיד נתעסק בעסקי קבור' ואמר תנו לי אחוזת קבר עמכם וכו' כי בהיות האיש והאשה השלמים על זה התואר מהאחדות כמה שאמרו במדרש הנעלם (זוהר פ' ויקרא) דכר בלא נוקבא פלג גוף הוי ופלג לא נקרי חד כמו שיבא בשער פ"ג ב"ה הנה לא יתכן שיקברו במקומות מתחלפים וזה השתדלות האבות להתיחד בקבורה עם זוגותיהם כמו שנאמר שמה קובר אברהם וכו' ושמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו ושמה קברתי את לאה (בראשית מ״ט:ל״א). אמנם בצורך הקבור' ותועלתה יש ענין גדול אצל הנפש לא כמו שסכל אחד מפקחי האומות שחשב שהתחכם בשאמר הקבור' לא ימנע אם שירגיש בה המת או שלא ירגישנה אם לא ירגישנ' מאי איכפת ליה שתהי' או לא ואם ירגישנה אין צער גדול ממנה. לא כאלה חלק יעקב אבל הקבורה יש בה ענין גדול מלבד שני התועלות המפורסמים אשר זכרם הכתוב באומרו לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו יכו' כי קללת אלהים תלוי ולא תטמא את אדמתך וכולי (דברים ל״ד:ו׳). שתהי' תליית הנבלה או הלנתה שם בזיון האנשים הנכבדים המכינים בכתוב אל האלהים וכל שכן שיהי' זה בהיות הגופים אשר עליו מוטלים ככלבים או כחמורים על פני הארן סחוב והשלך כי ודאי בעיר צלמם תתבזה ואין לך חרפה גדולה מזו. והשני כדי שלא תעל' באשם וצחנתם לטמא הארץ ולעפש האויר להמית בני אדם בחלאי' ובדבר. השלישי מה שמיחדים קבורה מזולתה לכבוד בית האבות כשאמר קברו אותי וכו' וזולת זה. והענין הוא שהמית' אינה רק השבת החלקים המחוברים בו אל מקומם כמו שפירש הכתוב וישוב העפר אל הארץ כשהי' והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנ' (קהלת י״ב:ז׳). גילה לנו בזה שאי אפשר השבת הנפש למקום מנוחת' כי אם בהשבת הגוף אל עפרו לגמרי וכאותו שזכרנו למעל' כל י"ב חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת. לאחר י"ב חדש הגוף בטל ונשמה עולה ושוב אינה יורדת. וזה לא יתכן כי אם בקבור'. והמקום היותר משובח הוא אשר בו יותך הגוף ויושב אל עפרו במעט זמן וכבר היו קצתם שורפין אותו וראינו בספרי מנהגי האיים שיש אומה שנוהגין הקרובים לאכול אותו ויש שמאכילין אותו לכלבים או לעוף השמים וכל זה צד עכו"ם. ולזה היה טוב והנבחר להרחיק כל אלו המנהגים לצוות על הקבורה כי בה יגיע הרצון באכול הבשר בזמן הראוי להושיב הנפש כעת עדנה. ואין ספק כי הצורך הזה הוא הנקרא קבורה כי קבור' הוא כנוי לענין זה לא לקבר והוא טעם מצבת קבורת רחל (בראשית ל״ה:כ׳) כמו שיתבאר שם והיא אומרו וקברתני בקבורתם (שם מ"ז). ולא אמר בקברם ויתכן שזה עצמו אשר הודיעו הכתוב אצל קבורתו של משה רבינו ע"ה. כי הנה הוא מבואר שהיא לא נעשתה לשום אחד מאלו הג' צרכים שזכרנו שהרי הוא ע"ה היה נגנז ונסתר באחד המחבואים שבהר ההוא מבלי שירא' בפני הבריות כי לזה נאמר ויקבור אותו בגי (דברים ל"ד) ואין צריך לומר שלא היה מקום ראוי לחוש לעפושו וצחנתו כי הוא בארץ מואב ומאי איכפת ליה לקב"ה. וגם שלא היה לכבוד המקום כי הנה הוא מול בית פעור. למדנו שלא נקבר אלא לטעם אחר רביעי שהיה נעלם ונסתר מדעת הבריות עד הנה והוא ודאי מה שאמרנו מענין ההפרדה ההכרחית. וטעם לא ידע איש את קבורתו וכו' (שם) שלא ידע שום איש אמיתת צורך קבורת עצמו עד היום ההוא שבו נכתב בדמע זה הכתוב (ב"ב ט"ו.) והוא טעם השמחים אלי גיל וכו' (איוב ג׳:כ״ב) גיל ממש וזה ענין נכבד מאד יתבאר עוד ענינו עם טעם סלוקו של אליהו ז"ל במקומו שער בפני עצמו ב"ה. והנה זהו טעם ואקברה את מתי וכו' שיהי' החומר גנוז במקומו הטבעי לו עד מהרה ישוב לאדמתו ודו פרצופין אשר הוא עקר האדם ועצמיותו יתאחדו יחד להיות דבקים בה' וחיים לעד ולדעתי זהו שנרמז בהגדת רבי בנאה (ב"ב נ"ח). שאמר אליעזר קאי אבבא דמערתא ואברהם דגני בכנפא דשרה כי העבד נפרד מהם והיא החומר אשר עליו נאמר ויהי כנען עבד למו (בראשית ט׳:כ״ו). אמנם אברהם ושרה נסמכין זה על זה ונאחזין ומתעצמים לעצם א' דיצר הרע בההוא עלמא ליכא והנה במדרש הנעלם שזכרנו (זוהר חיי שרה) המשיכו פרש' זו גם הסמוכה לה בפרוק החבור הזה הראשון והלוכו אל בית עולמו לרמוז אל הקורות אותו עם כתות כחותיו בחייו ובמותו והכל יראת שמים. וגם אני הנה ראיתי שהסיפור הזה קרוב ההעתק מאד להורות על אופן העתקת החלק השכלי מהיולאניותו ואל חזרת ארבעת רבעיו כל אחד אל יסודו באמצעות יסוד העפר אשר יקבלהו ראשונ' במערה שניה וכפולה. על מה שהיה בו כל ימי עולמו ונמצא עם זה שהעפר עזר במציאותו תחלה וסוף. ראשונה בהבנות ממנו. ובאחרונה בקבל מתנו והתכתם אשר בזה תהי' לנפשו מנוחה שלימה והנשאר לבארו כענין הזכוך המוגבל לנפשות בני התור' האלהיית כאשר קובל לחכמיהם ז"ל ונסמך לדברי קבלה. מקץ היות לה כדת הנשים י"ב חדש כי כן ימלאו ימי מרוקיהם ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים ובזה הנערה באה אל המלך ובחלוף הנערות כלם ממה שנאמר באסתר המלכה (אסתר ב׳:י״ב-י״ג) אזכור בה ענין נכבד בזה בחלק ב' שער כ"ה שלא יתכן שיאריך הכתוב בדברי הבאי כאלו אלא לפי שנלמוד משם לענין הדומ' לו וקרוב אליו וגם ברמז התור' בענין בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו (ויקרא כ״ה:י״ג) ובענין ממכר בית אומר ימים תהי' גאולתו (שם) כמו שיבא שם כנזכר ב"ה. עיין עליו גם בפרשת שמיני שער נ"ט יזכר מה שאז"ל משאר הפקידות ג' לבכי ז' להספד ל' לגיהוץ ותספורת (מ"ק כ"ז:) כי כל המעשים האלו יועילו למה שאמרנו. והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. זהו מה שראיתי לכתוב בחלק זה מסוף הזווג הראשון כי הוא המסור אל לב כל איש הירא וחרד מהיים ההוא אשר אין לו מנוס להמלט ממנו אמנם תועיל ההשקפה להנצל מרעתו ולהאסף בשלום אל עמו ובזה נשלם מה שרצינו אליו בזה הדרוש המעולה בהוראת אמיתת חפשיות הבחירה ביד האדם כמו שיתחייב מיסודות התור' האלהית ויעודה בהסכמת השכל וכל המאמרים אשר היה נרא' מהם הפך זה כי הכל מסכים אל האמת כי האדם שליט בעולמו ואין מעכב בידו כלל לא הזוג הראשון ולא השני ולא שום ככב ומזל רק אם יחזק במעוזו יעש' שלום לו שלום יעש' לו: