עקידת יצחק · פרק כ״ב, ל׳

ובמדרש מה בין מיתת נערים למיתת זקנים רבי יהודה אומר הנר הזה בשעה שכבה מאליו יפה לו ויפה לפתילה ובשעה שאינו כבה מאליו רע לו ורע לפתילה (ב"ר פרשה ס"ב). עוד אמרו כל מי שנאמר בו גויעה מת בחולי מעים (שם). יורו כי הגויעה היא אפיסות הכחות והליחות כמו שאמרנו. ודע כי במשה רבן של נביאים ואבי אבות הצדיקים כלן לא נאמרה בו גויעה רק וימת שם משה עבד ה' (דברים ל״ד:ז׳). וזה למה שהכתוב מעיד שבמותו לא כהתה עינו ולא נס לחה שהם ענייני הגויעה עצמה כמו שאמרנו. והם והדומים אליו בזה היו בכלל ממתים ידך ה' ממתים מחלד וכו' (תהילים י״ז:י״ד) ומה שיורה על אמיתת זה מה שלא נמצא לשון גויעה יוצא לפי שאי אפשר שיעשה רק מעצמו לא כן המיתה שכבר ימית האדם לזולתו. הנה זאת תהיה הוראת מלת גויעה כשתבא מחוברת אל המיתה אלא שכבר הושאלה להוראת המיתה עצמה בבואה לבדה. כל אשר בארץ יגוע (בראשית ו׳:י״ז) ולו גוענו בגוע אחינו (במדבר כ׳:ג׳) בעיר גועו (איכה א׳:י״ט) וזולתם. אמנם הענין הג' אשר מצד השוכנים הוא שכבר יקרה לרבים מעמי הארץ אשר בהתעסקם בהבלי העולם לא יפנו אל תוכן הבנין וענינו ואפשרות נתיצתו או שירגישו וידעו והתעצלו להנצל על נפשם מבלי קדימת הגויעה תבא רוח קדים מאת ה' ויגע בד' פנות הבית ותפול על יושביו ולא נשאר להם שום שארית רק לרע כמ"ש המשורר על דואג האדומי גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה (תהילים נ״ב:ז׳). ובזה יכלול כל מיני ההפסדים שיחולו עליו כשתדקדק מעט בדבוריו. אמנם האנשים השלמים המה יביטו יראו תמיד בעצמם ויחושו אל פירוק חבור האיפשרי לבא עליהם יום יום ועיניהם תמיד על אודות הפרדת הבית והריסתו והם עומדים נכונים ומזומנים להנצל ממנו אל בנין טוב וחזק ממנו לשכון בו משכנות מבטחים אשר בהם יחיו לחיי עולם. והנה באמת על שלשה הענינים יחד נאמר ויגוע וימת ויאסף אל עמיו להורות שהשכל האלהי השוכן במחנותיו בבית ההוא. ?שר כן גוע ומת באותו רגע נמלט משם ונכסף אל מכון מושבו להיות בין עמו ומולדתו הרוחניות כי אין לו עוד ישיבה בבתי כנסיות של עמי הארץ כמ"ש רות הצדקת עמך עמי (רות א׳:ט״ז) ונאמר לדוד והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך (שמואל א כ״ה:כ״ט) כי שם היא מקום אסיפתן באמת. ואחשוב כי אל שלשת הענינים הללו אז"ל מאי והחי יתן אל לבו (קהלת ז׳:ב׳) דברים של מיתה מאן דיקבר יקברוניה מאן דיספד יספדוניה מאן דדלאי ידלוניה (מו"ק כ"ח:). שעם שכבר יבנו מדבריהם דברי מוסר שהחי יתן אל לבו שהמיתה גלגל הוא שחוזר על הכל והקובר היום למחר הוא בחבר ומתוך כך ישים עיניו על דרכיו או שיתן אל לבו מדת הגמילות כי מי שיגמול היום יגמל מחרת. יתכן גם כן שכוונו שהחי יתן אל לבו אז שלשת החלקים האלו הנכללים בבנין האדם. האחד הוא החלק החיוני הכולל כל הכחות וההרגשים וכל פעולותיו כלם כי הוא אשר יתבטל לגמרי והוא הראוי לספוד עליו להפסדו וביטולו והשני בנין הגוף עצמו אשר נשאר לפניהם כאשר הוא והוא הנתן לקבורה אל התועלת שיזכרו בסמוך. והחלק השלישי הוא הראוי לינשא ולהעלותו אל מקום גבוה ומרומם בית מקדש מלך. כי בתתו לב על שני הענינים הראשונים יועיל לו הרבה להשגת השלישי בלי ספק. והנה לפי שראו חז"ל שלשה לשונות אלו עצמן בישמעאל, אמרו שעשה תשובה (ב"ב ט"ז:). ואם קבלה נקבל ואם לאו כבר אפשר לומר כי גם האיש אשר לא טהור וטמא ראש נזרו כשתמלא את ידיו יאסף גם הוא או עם טמא הדומה לו ושם יקבל עונשו הוא מה שאמר דוד אל תאסוף עם חטאים נפשי ועם אנשי דמים חיי (תהילים כ״ו:ט׳.) אבל זה יודע מהאיש אשר יאמר עליו. עוד הוסיף באבינו הזקן לומר וימת בשיבה טובה זקן ושבע. כי פרוק האהל והריסתו לא צערו כלל. אבל היתה לו מיתה מתוקה כמו שנתבשר תחלה ואתה תבא אל אבותיך בשלום וכו' (בראשית ט״ו:ט״ו). וכל זה מה שיוכלל במאמר ותמת שרה ?בקרית ארבע היא חברון כפי מה שהורו בכוונתו במדרש הנעלם שכתבנו ומכל מקום יתכן לבעל האשה הזאת שיחרד ויצטער מדת ימים להפסד הנושא אשר בו תמצא התחלתו ראשונה ובהתפרדם זה מזה כי חויב שבשרו עליו יכאב שנפשו עליו תאבל. והוא צער יום המות אשר אי אפשר להמלט מעטיו של נחש ומזה הצד חוייב מה שאמרו חז"ל (שבת קנ"ב:) תניא כל שנים עשר חדש הגוף קיים ונשמה עולה ויורדת ולאחר שנים עשר חדש הגוף בטל והנשמה עולה ואינה יורדת. כי הנה בעלי הנפש הדברית יחלקו בזה לב' כתות. הכת האחת אשר בהמה המה להם בחייהם על פני האדמ' ובמותם לא נפרדו כי כמות זה כן מות זה ומותרם אין כמו שכתב החכם שלמה עליהם (קהלת ג׳:י״ט). והכת השנית הם אשר בחרו להם לחיות חיי האדם בנר מצוה ותור' אור ודרך חיים תוכחות מוסר והם אשר נשאר להם נשמה אחרי מותם כמו שנאמר עליה ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב׳:ז׳) כאשר ביארנו שם. ואולם באלה מדרגות יש בפחות ויתר כי אשר תתקשר נפשו בגופו יותר והיא קשת ההפרדה מאותה אשר תתקשר מעט אם לסבת חזקתה עליו ואם לחסרון זכוכ' המחיייב אליה לשובה למעונה ולזה יחוייב שתעלה ותרד זמן מה בתכפיות וזמן שתעלה ותרד לפרקים עד שלסוף זכוכה תעל' ולא תוסף לרדת עוד. וכל הענין הגדול הזה ירא' שהוא נרמז ונחתם בשלוח העורב והיונ' מהתיבה (שם ח') לסוף ימי היותם שם מדת ימים כימי היות נשמת האדם בתוך המצודה. כי הנה העורב הטמא הוא סימן בכל אנשי רשעה אשר טמאים המה להם ואמר שבשלוחו משם לא נעתק מעל התיבה אבל יצא יצא ושוב והנה לא הלך ולא חזר כמו שנפש רשעי הכת הזאת הקשורה בבשרם לא נשאר' אצל גופם ולא נפרדה כי במותם בטלה כהאי חבלא דפומא כאשר כתבנו בשער הו' ומה נכבד מאמרם ז"ל שלא רצה להפרד מבת זוגו (סנהדרין ק"ח:). אמנם הצפיר הטהור' היא סימן האנשים המעידים על עצמם לאמר אלהי נשמה שנתת בי טהור' וכו' (ברכות ס'.). אך בתחלת צאתה לא מצאה היונ' מנוח לכף רגלה ותשב אליו מיד ובעוד שבעת ימים הוסיף לשלחה ולא שבה עד עת ערב והנה עלה זית טרף בפיה להודיע כי עדיין לא הבשיל שמן זית כתית למאור להעלות נר ה' נשמת אדם אל מקום זיוה ואור' לשבת שם. אמנם עוד מעט שלח אותה ולא יספה שוב אליו עוד שכבר בטלו עניני הגוף מאצלה לגמרי ולזה עולה ואינה יורדת כי י"ב חדשים יספיקו לזה כמו שיזכר בשער ס"ט ב"ה: