עקידת יצחק · פרק י״א, י״ז

ובמדרש (ב"ר פ' כ"ו) וייראו בני האלהים. למה קורא אותם בני האלהים. רבי חנינא ורשב"ל תרוייהון אמרי שהרבו ימים בלא צער ובלא ייסורין. רבי יוסי בר חנינא אמר כדי לעמוד על התקופות ועל החשבונות ועל המזלות. הנה שהראשונים אמרו שקראם בני האלהים להיותם כל ימיהם שקטים כאלהים יודעי טוב ולא רע. אמנם ר' יוסי סובר לפי שהרבו ימים כאלהים כדי לעמוד על אלו החכמות האלהיות אשר אי אפשר הגעתם רק בנסיונות גדולות ועיונים ארוכים מאד כמו שנודע מספריהם כי באורך זמנם של ראשונים נתארך זמן חיי האחרונים ואם נראה שהוא קצר מאד וכמ"ש שכבר היו האחרונים כנער אשר הוא רכוב על כתפו של ענק והוא מה שאמר משה איש האלהים ימי שנותינו בהם שבעים שנה ורהבם עמל ואון כו' (תהלים צ'). כי זמן זה יספיק להוצאת שלמותם על מה שהוציאו הראשונים כמו שיתבאר במזמור ההוא בפרשת שמיני שער נ"ט ב"ה. ויאמר כי גם אלה ביין סכלותם שגו ובשכר תאותם טעו ושתו ולעו ונסתכלה עצתם ונסרחה חכמתם והיו כלא היו אנשי השם שבהם במה שראו את בנות האדם כי טובות הנה. ויקחו וכולי הכונה שבחרום לטוב עצמיי ונרצה מצד עצמו כמו שהוא מתנאי הטוב המוחלט ולזה כל ישעם וכל חפץ לקחת מכל אשר בחרו אשות הזמה בעלות חן וכשפים יפיקו בם רצונם לכל אשר תבקש נפשם המתאוה מהיופי והקישוט ושאר ההזמנות וגם הנה בחרו בדרכיהם ובשקוציהם מצורף אל גודל מעלתם בעושר וכבוד ולא ימאנו להם. אמנם הנכון בעיני כי האנשים החשובים מזרעו של שת הוא קורא בשם בני האלהים כי הם בני האיש הנברא בצלם אלהים וכן קרא אותנה בנות האדם להיותן מזרע בני הארור אשר כבר נתמעט בהם הצלם והדמות כמו שקדם וזה טעם ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם כי על זרעו של קין דבר זה. והנה מפני שהיו טובות ויפות למלאת תאותם כמו שנזכר או מפני שראו אותם רמות הקומה וחזקות הבנין מזולתם ובחרום להוליד מהן ילידי הענק גדולים וחזקים וירע בעיני ה' אשר עשו מרודפם אחרי אלו התענוגים הבשריים ואם בהתחברם אל הזרע הארור ההוא אשר נגזר עליו הכליה וההפסד: ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם כו'. ירצה לא ישפוט רוחי תמיד דין של זכות באדם בטענת אשר הוא גם בשר ע"ד ויזכור כי בשר המה (שם ע"ח) כמו שעשיתי לקין אשר נשאתי לו לסבה הזאת אחר שאלו האנשים היו במדרגת אלהיים וחזרו להיותם בהמיים ומה אוחיל מהם טוד ולזה חתם גזר דינם לסוף ק"כ שנה וכאומרו אני אמרתי אלהים אתם כו' אכן כאדם תמותון כו' (שם פ"ב). והיה האריכות הזה להם עד שימותו אנשי השלשלת כלם אשר נקבו בשמות מאדם ועד נח כי עם שלא היו ראויים להנצל כנח אשר היה צדיק לפניו בדור ההוא מ"מ לא היו ראויין לידון כי לא השחיתו את דרכם כהמוניהם. וזה טעם שנאמר בכל האנשים האלה ויהיו ימי פלוני כך וכך וימות מה שלא נאמר כן בעשרה דורות שמנח ועד אברהם לומר שמתו כלם מיתת עצמם קודם המבול. ולזה עצמו נאמר בשנת שש מאות שנה לחיי נח והמבול היה כו' (בראשית ז׳:י״א). להגיד שאפילו מתושלח שהאריך ימים יותר בא יומו בעת עון קץ וכבר אז"ל כי לימים עוד שבעה זה אבלו של מתושלח (סנהדרין ק"ח:) וברוך הנאמן בדברו שהקדים ההודאה ק"כ שנה אולי ישובו בנתים. הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם כו'. להודיע טבען של האנשים האלו וכדי שלא יטעו בהם שהם בני אלהים ממש אמר כי הם הענקים אשר היו בארץ בימים ההם. וגם אחרי המבול נמצאו בדמותם בצלמם אשר הולידו אותם האנשים הגדולים והחזקים הראויים להקרא בני האלהים כמו אלה. כי אב אחד לכלם מאשר יבאו אל בני האדם. ואפילו מהמדבריות וההריות הדומות אל הבהמות כאשר יראו אותן גסות הגופות וחזקות הבנין כאשר סופר מרבים מהם כך שהיה מנהגם להוליד גדולים ועצומים כיוצא בהם והמה הגבורים אשר מעולם שנזכרו ונודעו בשמותם בספורי התורה והנביאים וזולתם מספרי הזכרונות. וכבר נקראו בני שת בדור הפלגה בני האדם על הבחינה הזאת עצמה שאמרנו בבנות. ואפשר שיאמר הנפילים אשר היו בארץ בימים ההם על הזמן הראשון קודם שנולד שת וגם אחרי כן אשר יבאו כו' על מה שהיה מזרעו אחריו. והראשון נכון בעיני וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ כו'. הנה החוקר בי' מהמאמר הז' מהמדות כתב שהחוטא במעשה לבד מאחר שיש לו התחלה בריאה שהוא השכל כבר אפשר לקבל רפואה כי בו יושע. אבל הרשע שלא לבד המעשה הוא מקולקל בידו כי גם התאוה והשכל הם נפסדים שהם התחלות מעשיו אין לו עוד תקנה כי מה יושע אדרבה יוסיף רשע תמיד והוא מ"ש בכאן כי ראה השם אותם שכבר יצאו מכלל חוטאים במעשיהם לבד ובאו לכלל רשעים גמורים אשר התאוה והשכל הכל יפסד בהם. ועל הענין הראשון אמר כי רבה רעת האדם בארץ. ועל השני וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום והוא ברור. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. עם שא"א שלא להשתמש בכתוב הזה וכיוצא בו ממה שאז"ל דברה תורה כלשון בני אדם (קדושין י"ז:) מ"מ אני רואה שלשון הזה הוא יותר נאות ליחסו לו יתב' ממה שחשבוהו קצת וזה שענין התנחמות הוא שינוי המחשבה מבלי השתנות הענין אשר היתה עליו והוא שאם תדור להטיב לזולתך בחשבך עליו שיהיה נאמן אהבתך ואחר כך נהפך לך לאויב כשלא תקיים לו דברך לא תקרא חוזר בדבורך ומתנחם מנדרך שעדין לבך עליך להיטיב למי שיאהבך אבל סכלת בידיעתך מה שבלבו לעשות. אבל אם ידעת שהוא עתיד לחזור מאהבתו וע"מ כן נדרת כשמנעת ממנו הטוב בחזרו בו הנה יצאת מכלל סכלות אבל באת לכלל ההתנחמות והחזרה בדבור והוא דופי גדול באנשים כי לא לאדם להנחם וכבר יבחרו להם הסכלות למחסה ולמסתור לחסרון מעשיהם כמ"ש הידוע נדע כי יאמר הורידו כו' (בראשית מ״ג:ז׳). ובלעם אמר חטאתי כי לא ידעתי כו' (במדבר כ"ב). אמנם האל ית' א"א לתלות בו חסרון הידיעה בשום צד מהצדדים כלל שאם יחשוב אדם כן לא נשארה בידו אמונה כלל באלהיו. ולזה ראתה חכמתו להכתיב לעצמו ההתנחמות לפי שהוא מקיים הידיעה במעשה בשוה תחלה וסוף אשר בה יקויימו כל שאר השלמיות במעט התבוננות מה שלא יהיה כן בהפך וכבר כתב על זה בסוף דברי התורה פ' שלימה שזו היא לבד כוונתה והוא מה שאמר למשה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם כו' עד אומרו וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי (דברים ל״א:כ״א). כי שם ראה לקיים הדבר היותר מסוכן כמו שיבא שם ביאורו ב"ה. וענין ההתנחמות בזה הוא מה שהודיע שלא נשתנה הענין אשר עליו היתה המחשבת הראשונה חלילה אבל מה שהיה הוא מה שידע שהוא עתיד להיות בלי שום חדוש ושנוי מדע אלא שגלוי וידוע לפניו שאין בכח הבריאה הזאת אשר בעפר יסודה לבא אל השלמות המכוון ממנה אם לא בשיתגלגלו עליהם כל אלו הגלגולים וכולי האי ועדין לא נמצאו בהם אלא שנים ג' גרגרים לחיות מהם זרע על פני כל הארץ אשר עליהם אז"ל (שוח"ט א') כי יודע ה' דרך צדיקים כמו שיבא בשער הבא אחרי זה ב"ה. ואין לתמוה מזה כי עינינו הרואות בכל יום אדם נוטע עץ עושה פרי ועמל בו וגדלו קצת שנים ע"מ לקצץ את כל גופו וליקח ממנו שנים או שלשה בדים קטנים להבריכם בגזעו או בגזע זולתו וכאשר עשה זה הנה לא נשתנתה מחשבתו ומדעו אבל נשתנו מעשיו שעד עתה היה טורח להצמיח ולגדל ועכשיו קוצץ ומאבד ויראה כמי שתוהא על מעשיו הראשונים ואינו כן וענין זה יתבאר יותר אצל המבול ב"ה שער י"ג. וזהו עצמו ענין ההתנחמות הנאמר בכאן ובכל מקום על האל יתברך. ולזה מ"ש וינחם יי' כי עשה את האדם נחמתי כי עשיתים לא אמר שנחם על מה שברא אותם אלא על מה שעשה אותם וגדלם כי במעשה לבד יראה ענין ההתנחמות כמו שאמרנו והוא ענין נאות מאד בעיני: ויתעצב אל לבו. טעמו אצלי ויתעצב אל עצמו וכן ויאמר יי' אל לבו כמו שיתבאר בפרשה הבאה ב"ה שער י"ד והוא טעם מי שאמר בלבו נמלך (ב"ר פ"ח) כלומר עם עצמו נמלך שכבר יתרעם האדם מעצמו כמו שיתרעם מזולתו היועץ אותו. אמנם ענין העצבון עצמו הוא באמת כנוי מיוחס להפסק השפע המושפע מאתו כמו שעל המשכו והתפשטו בשפע יאמר ישמח יי' במעשיו (תהלים ק"ד) עוז וחדוה במקומו (ד"ה א' ט"ז). ובפ' דברים שער פ"ז יתבאר כל זה ב"ה ושם תראה הפלגת מליצתם ז"ל באומרם מקום יש לו להקב"ה ששם בוכה ומסתרים שמו (חגיגה ה':) וכוונת מי שאמר כאן בבתי בראי כאן בבתי גואי (שם). והכל להורות איך יאמר בו ית' זה וכיוצא בו ומעתה לא תשומם באומרו ויתעצב אל לבו כי הוא כמו והמה מרו ועצבו את רוח קדשו (ישעיהו ס״ג:י׳) ואלו וכל הנלוים אליהם ענינם מה שכתבתי. אמנם אמר כי מעתה ישנה מעשיו כנגדם וימחה את כל האדם אשר ברא מעל פני האדמה מאדם עד בהמה כו' כי כלם שוים. ולא עוד אלא שהאדם באשר יש לו התחלה שכלית נפסדת הוא יותר רע מהב"ח כמו שכתב החוקר פ"ז מהמאמר הזה שזכרנו. כי נחמתי ממה שעשיתם והפרתים וחשבתי מחשבה אחרת עליהם להרוס ולאבד רק מהם אקח גזע אחד עם ג' בדים לבד להשתיל העולם על ידם אשר יחשבו זכאים לפי דורם והוא אומר ונח מצא חן בעיני יי' ורוב ההודאות לו יתברך כי מצאנו חן בעיניו לכתוב שיעור מה שרצינו אותו בפרשת האלהית הזאת והחמודה שהיא כדאי להיות ספר וחבור בפני עצמו להיותה כוללת הי"א שערים עם הקדמותיהם וקצת פרקים נפרדים: