מלחמות השם יחיא קאפח · פרק ב׳, ט״ז

ומה שכתבת: ויותר מזה מה שכ' על כבוד ה' שהוא אור נברא אם כן כיצד היו ישראל יוצאים פתח אהליהם ומשתחוים לנברא? לא לכבוד הנראה משתחוים, רק למי שהשרה כבודו שם. והכבוד הנראה שם לאות וסימן להם, כי השי"ת איווה לאוהל מועד למושב לו, כמו שאנחנו משתחוים ומתפללים לשי"ת נכח המקדש וירושלם, כי בחר ה' בציון אוה למושב לו. וכבר ביאר הרמב"ם בפ' ס"ד מראשון, כי כבוד ה', פעמים רוצים בו האור הנברא אשר ישכינהו הק' במקום, כמו: וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו וכו', ופעמים רוצים בו עצמותו ית' ואמתתו, כמו "הראיני נא את כבודך", ובא המענה: "כי לא יראני האדם וחי", מורה כי הכבוד הנאמר פה עצמו ית', ואמר "כבודך" להגדיל וכו'. וכיוצא בזה מצינו בדברי רז"ל ששם אלהים משותף לדיינים ולמלאכים ולשי"ת, גם שם שכינה משותף למה שהזכרתי למעלה. וראיתי להעירך פה שאין איסור להשתחוות לאדם כל שאין דעתו לקבלו באלוה וגם אינו נעבד, רק נכנע לו ומשפיל עצמו לפניו, או דרך ההודאה על טובה שעשה לו. שהרי אברהם אבינו השתחוה לבני חת על החסד שעשו עמו ליתן לו אחזת קבר. וכן תרגם רבי סעדיה גאון: וישתחו לעם הארץ לבני חת, וסגד לאהל אלבלד שברא. ויהושוע השתחווה למלאך. ונתן הנביא ובת שבע השתחוו לדוד. והרבה מצינו בכתובים שהשתחוו לנברא. וגרסינן בסנהדרין פ' ארבע מיתות (סנהדרין ס"א ע"ב), אתמר: העובד ע"ז מאהבה ומיראה, אביי אמר חייב, דהא פלחה. רבא אמר פטור, אי קבליה עליה באלוה אין, אי לא לא. ואמר אביי מנא אמינא לה, דתנן העובד ע"ז אחד העובד ואחד המזבח ואחד המקטיר ואחד המנסך ואחד המשתחוה ואחד המקבלו עליו באלוה והאומר לו אלי אתה. מאי לאו אחד העובד מאהבה או מיראה? ורבא אמר לך, לא, אלא כדמתרץ ר' ירמיה (פירש רש"י: אחד העובד כל עבודה שהיא דרכה בכך, ואחד המזבח וכו' שלא כדרכה, ולעולם רישא וסיפא לשם אלהות). אמר אביי: מנא אמינא לה? דתניא: לא תשתחוה להם, להם אי אתה משתחוה, אבל אתה משתחוה לאדם כמותך. יכול אפי' לעבד כהמן? ת"ל ולא תעבדם. והא המן מיראה הוא נעבד! ורבא? כהמן ולא כהמן. כהמן, דאיהו גופיה ע"ז; ולא כהמן, דאלו המן מיראה, והכא לאו מיראה. ואמר אביי: מנא אמינא לה? דתניא: כהן משיח בע"ז. ר' אומר בשגגת מעשה, וחכמים אומרים בהעלם דבר, ושווין דבשעירה כיחיד, ושווין שאין מביא אשם תלוי. האי שגגת מעשה היכי דמי? אי קסבר ביהכנ"ס והשתחוה לו, הרי לבו לשמים. אלא דחזא אנדרטא והשתחוה לו (פירוש, שראה דמות המלך שהיו רגילים לעשות כדמות המלך והרואה אותו משתחוה לו לכבוד המלך, ופעמים שעובדין אותו, וזה ראה אחד שנעבד והשתחוה לו), אי קבליה עליה באלוה מזיד הוא, ואי לא קבליה עליה באלוה לאו כלום הוא (פירש רש"י: אלא לכבוד המלך השתחוה לו, לאו כלום הוא דהא לא איכוון לע"ז). אלא לאו מאהבה ומיראה? ורבא אמר לך: באומר מותר. אומר מותר היינו העלם דבר? באומר מותר לגמרי, העלם דבר קיום מקצת וביטול מקצת, עכ"ל הגמ' עם קצת פי' רש"י. ודבר נלמד, דלכל נברא אסור להשתחוות, זולת האדם, והוא שלא נעבד כהמן שעשה עצמו ע"ז, כדאמירן במגלה (יט), דאי לאו הכי לא היה מרדכי נמנע מלהשתחות לו, כדקתני בבריתא: לא תשתחוה להם, להם אי אתה משתחוה, אבל אתה משתחוה לאדם כמותך, והוא שלא יהא נעבד כהמן שעשה עצמו אלוה, רק משתחוה לו לאות הכבוד ולא לאלהות, ולכך השתחוה יהושע למלאך הואיל ונגלה לו בדמות אדם, כמ"ש: והנה איש עומד לנגדו, ולכן השתחוה לו לאות הכבוד ולא לעבדו. ועיין בס' העיקרים מאמר ב' פ' כ"ח שהאריך בביאור הכתובים שקורין לכבוד הנראה לנביאים בשם הוי"ה, וגם לארון, כמו שגאמר: "ויהי בנסע הארון וכו' קומה ה', ובנחה יאמר שובה ה'", ויהושע קרא לארון "אדון כל הארץ" ע"ש. ולדעתו שמה שהשתחוה יהושע למלאך, לפי שההשתחויה ההיא היתה לכבוד השי"ת, ולהיות זה שלוחו וכו' ע"ש. ורז"ל אמרו תעלא בעידניה סגיד ליה, ר"ל: אדם פחות ובזוי כשועל, והשעה עומדת לו באיזה משרה שבידו, סגיד ליה. וכן הוא נהוג אצלנו ואצל הערביים להשתחוות ולנשק אדם גדול המעלה, ואין בזה שום איסור, שאינו מקבלו עליו באלוה, רק לאות כבוד הוא משתחוה לו ומנשק את רגליו.