שובי שובי השולמית · פרק ב׳, כ״ב

ועוד שיש באור סגולות ועניינים שהוא מתדמה בהם אל הנאצלים, הא׳ כי האור הוא מתאצל מסיבתו מבלי שיפרד ממנה שהרי אם יתעלה השורש לא ימנא האיר כלל, משא״כ בשום דבר נברא דאף שיפרד ממקורו יהיה לו מציאות בעצמו כגון אם תחתוך האילן ויפרד משרשו מ״מ ישאר אילן יבש, ואם יתייבש מקור המעין ישארו המים שיצאו ממנו ולא יתבטלו, וכן הוא ברוח אם תמלא הנוד מרוח הנופח ותקשור אותו היטב ישאר שם הרוח אף שיפסק משרשו, אבל האור אינו כן כי אם תסגור החלון שממנו בא אור השמש אל הבית בפתע פתאום יתבטל כל האור שהיה בתוך הבית כיון שנפרד משרשו. הרי מבואר שהאור לעולם הוא קשור בשרשו וסיבתו ולא יפרד ממנו, ומפני זה מתארים הספירות בשם אורות כי הם יוצאות ומתאצלות מהשמש האלהי ואינם נפרדות ממנו ח״ו אלא לעולם הנאצל קשור בשרשו ותמיד נח המאציל בנאצל. עוד יש דמיונות דחסים לאור עם הדברים הרוחניים וכו׳. ועיין בס׳ אלימה עין כל תמר שני פ״ג שהביא שם ג״כ יחוסים וטעמים אחרים זולת הנז׳ שבעבורם נמשלו הספירות לאור ע״ש.