הנרצה בפ' הזה הוא לבאר עקר הכונה. צריך המכוון להמשיך רוחניות מהמדרגות העליונות אל האותיות שהוא מזכיר כדי שיוכל להפריח האותיות ההם עד המדרגה העליונה ההיא למהר שאלתו. והכונה כי הבל פיו של אדם לא דבר רק הוא כדפי' בשערים הקודמים אמנם היא רוחניות מתהווה מהבל פיו של אדם. וצריך אל הרוחניות ההוא כח להפריח שאלותיו ולהעלות האותיות עד המדרגות הנרצות לו. וזהו עקר הכוונה להמשיך כח כדי שבכח ההוא יעלו האותיות למעלה ויתהוו במקום רומו של עולם וימהרו בקשתו. אמנם ראוי לדעת כי לא ישתווה הזכרת הכנויים כהזכרת שם בן ד' עם היות שיהיה בכונתו לעולם אל ההויות כדפי' לעיל. והענין כי כאשר יזכיר האדם שם בן ד' אז ראוי שיכון אל עצם הספירות ואל רוחניותם הפנימי הנעשה לבוש אל עצם המתפשט מהא"ס. וכשיכוין בכנויים אז יצייר בדעתו אל ספירה בבחינה פרטיות שבספי' עם היותה כלולה מעשר ספירות הנרמזות בד' אותיות השם והם ענפי הספירה ההיא כמבואר לעיל עם היותה מתייחדת בכל העשר ע"י עשרה הענפים כי זהו קשר ויחוד הספירות כדפי' בשער מהות והנהגה. ועם היות ששם בן ד' בארו הרשב"י ע"ה בספי' ידועה עכ"ז ירמוז אל עשר השרשים בכלל עם התעוררת פרטי לספירה ההיא:
פרדס רמונים · פרק ל״ב, ט״ו
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Pardes Rimonim
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך פרדס רמונים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.