והרי בפי' כי שם בן ד' הוא בתפארת וסתם כל התפלה הוא בו ולכן כל הקול היוצא מפיו הרמז בו. והדבור באדני שהיא מלכות. אבל המחשבה באין סוף שע"י מתייחדים שתי מדות אלה ואין בכל התפלה מה שירמוז אליו אלא הכונה שיכוון האדם בו שהוא הכל והוא המיחד המדות והמשפיעם וזהו בסוד העצמות המתפשט בתוך הספי' ועי"כ כח הספירות לפעול וע"י כך יתייחסו אליו הפעולות כמבואר בשער עצמות וכלים. ואולם בענין הספירות אין הכונה שיכוין האדם בספירות כך שידמה ענין הספירות כי זה אי אפשר כדפי' אבל הכונה הוא שהספי' יש להם עשר שמות של שם בן ד' כדפי' בשער שם בן ד' והם מתחלקים בנקודתם ואלו הן. כתר עליון יהוה ונקודו כולו קמץ מורה על הכתר והד' אותיות שבו מורות על ע"ס שבו כדי שלא יהיה פרוד ח"ו. ושם החכמה יהוה וכלו פתח והוא שם שבו יתגלה החכמה. וגם הבינה יש לה שם יהוה וכולו צירי והוא שם שבו יתגלה הבינה. וגם החסד יש לו שם יהוה וכולו סגול והוא שם שבו יתגלה החסד. וגם הגבורה יש לה שם יהוה וכולו שבא והוא שם שבו יתגלה הגבורה. וגם לת"ת יש לו שם יהוה וכולו בחולם. וגם לנצח יש לו שם יהוה והוא נקוד כלו חירק והוא שם שבו מתגלה הנצח. וגם להוד יש לו שם יהוה והוא נקוד קבוץ שפתים. וגם ליסוד יש לו שם יהוה והוא כלו בשורק. ולמלכות י"ל שם יהוה והוא בלי נקוד כלל אלא פשוט ולפי קבלתה כן נקודתה:
פרדס רמונים · פרק ל״ב, י״ב
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Pardes Rimonim
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך פרדס רמונים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.