אחר שבפרק הקודם הפלגנו במעלת המכוין. ראוי להתבונן כי בענין הכונה בספירות יש קצת גמגום כי איתא בספרי כה' אלדינו בכל קראנו אליו (דברים ד ז) אליו ולא למדותיו. וכן ראוי כי איך אפשר שישאל מעבד המלך ולא מהמלך ואין ראוי להתפלל אלא לבעל האוצרות ולמה נייחס כל תפילתינו אל הספי'. ובפרט שכל התיבות הם ככנויים אליהם ואם יכוין להם נמצא כל תפילותיו רומזות בספי' ולא נשאר לו כונה במקור המקורות. שנית כי איך אפשר לכוין במדות והלא כאשר ידמה האדם בדעתו ספי' מן הספי' בהכרח יגבילה ויגשימה כי מה יוכל לדמות בענין הרוחניות כי כל מה שהאדם חושב במחשבתו הוא גשמי ואין ראות שכלו יכול לדמות הרוחניות בלתי אם יגשימהו ויגבילהו א"כ נמצא כי הכונה בספי' אי אפשר. עוד שלישית כי כאשר יחשוב האדם מדה מן המדות בהכרח הוא מפריד שהרי הוא מדמה בשכלו מדה נפרדת משאר המדות וזה ודאי אין ראוי כמו שחוייבנו על יחודם כנודע:
פרדס רמונים · פרק ל״ב, י׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Pardes Rimonim
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך פרדס רמונים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.