והנה על רוח החיוני ההוא יהיה משכן הנפש. וראיה אל הכח החיוני הזה הוא בעת שינת האדם בהסתלק הנפש לחשוב לפני קונה ישאר הרוח החיוני ההוא יושב וזן ומפרנס תכונת האדם וזהו ענין רוח החיוני הנושב בו הנשימה וכחות הגוף אשר לו, כדמיון כח העכול ושאר כחות הנפש כגון כח המושך והדוחה וכו' המבואר אצל חכמת הטבע. ונתבאר ענין זה בזהר פ' לך לך (דף פ"ג) וז"ל ת"ח נפשא דבר נש כד סליק לערסיה נפקת מיניה וסלקא לעילא. ואי תימא דכלהו סלקין לאו כל חד וחד חמי אפי מלכא אלא נפשא נפקא וסלקא ולא אשתאר ביה בהדיה גופא בר חד רשימו דקוסטא דחיותא דליבא. ונפשא אזלת ובעיא לסלקא וכו' עכ"ל.
פרדס רמונים · פרק ל״א, ע״ד
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Pardes Rimonim
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך פרדס רמונים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.