פרדס רמונים · פרק ל״א, ע״ג

עתה נבאר ענין שכינתה בתוך הגוף הנגוף. והוא כי עיקר משכן הנפש הוא כח החיוני אשר באדם אשר הכח ההוא טבע מטבע בו כדמיון החיות בבהמות ואינו דבר נאצל עליו כענין ז' חלקי האדם שבארנו בפ"ד. ולכן יש שקראוהו נפש הבהמיות שהוא כח חיות הבהמות ואין לה ידיעה עיקרית בעולם אלא הוא אד עשניי שוכן בחלל הלב מתפשט בכל הגוף והוא חיות המתהוה מתוך העלות העפר הזה אל מדרגת צורת האדם כמו שהיו בוראים אותם האנשים המתעסקים במעשה ספר יצירה כדפי' בשער היכלות (פ"י). ולהיות כי כח החיוני הזה הוא משכן לנפש הוצטרך להיות כדמות הנפש הנאצלת בתכונתה ואברים הפנימים הנעימים המבוארים בפ' הקודם, והוצרך אל החיות הזה להיותה מתפשטת ומסתעפת כענין הדמות אשר לגוף. ומפני שהנפש הזאת עדיין היא דקה ביותר הוצרך להיות לה ענין דק שבו תתלבש והיינו הדם הדק שבוורידי הלב והם הוורידים החיים הדופקים. ומטעם שאם מחיות הזה המתפשט בורידים ההם בלי הצטרפות עצמות וגידים לא היה יכול להתקיים כלל כי לא יהיה עומד לחולשתו והיה נפסד ודבר קל יזיקהו. לזה הוצרך לערוך מערכת עצמות שהם כדמות גשרים שעליהם מתפשטים העורקים האלה. ומפני היות העצמות קשי המשוש ומקומות בולטים ומקומות שוקעים הוצרך להשוותם בבשר בתכונתם הנבחרת עם התדמות הצורה אל הצורה העליונה כדפי'. ומפני שהבשר היא בלתי בעלי שמירה מתוך רכות טבעה כי היא רפה ומתמסמסת והולכת, לכן הוצרך לקרום עליה העור שהוא גדר וסייג לבל יפסד הבשר ולא יתקלקל. ומטעם שלא יפגם הבשר ויפסד מעצמו הוצרך להיות תעלות משקים הגידים והם וורידי הכבד שהם מתים שאין בהם כ"א השקאת הבשר לשיגדל ויתעדן ויהיה מלוחלח וישוקה על ידם תמורת מה שניתך מחום הטבעי. זהו הקצור הצריך אלינו מחכמת טבע הבריאה אל הנשמה.