פרדס רמונים · פרק כ״ד, ע״ח

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

והנה נודע היותן יותר ויותר. ונדחקו בכמה עניינים לישב ענין זה ולא עלה בידם. ואנו אין לנו אלא קבלת הרשב"י ע"ה שפירש שאפשר אל המלאכים להתעבות ולהתגלם באויר וז"ל בפ' וירא (דף ק"א.) ת"ח (בשעתא) [בתר] דאתגזר אברהם הוה יתיב וכאיב וקב"ה שדר לגביה תלת מלאכין באתגלייא וכו'. וכי מאן יכיל למחמי למלאכין, והא כתיב עושה מלאכיו רוחות וגו'. אלא ודאי חמא לון דנחתי לארעא כגוונא דב"נ. ולא יקשה לך האי, דהא ודאי אינון רוחין קדישין ובשעתא דנחתין לעלמא מתלבשין באוירין וביסודי דגולמין ואתחזין לבני נשא ממש בחיזו דיוקנא דלהון. ות"ח אברהם חזא לון כחיזו בני נשא. ואע"ג דהוה כאיב ממילה רהיט אבתרייהו בדיל דלא למגרע מה דהוה עביד מקדמת דנא עכ"ל.
נחלת הכלל · Pardes Rimonim

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך פרדס רמונים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.