מטפחת ספרים · פרק א׳, ח׳

ובצאתם מאת פני הרב וחזרו לעיין בספר הזהר ולחקור עוד אם כנים הדברים, אז עיינו היטב בעין יפה, ומצאו שרוח עועים התעה אותם, לא ראו כל תמונת אות, מאשר דמו בתחלה, על פי הסתת והשאת הנחש ערום בחלק שפתיו נוטפות מ"ר עובר שקר דובר (ולצבוע לשונות של אר"גמן ספר הזהר בצבע שאינו מתקיים, ובכוונים מזויפים מגונים) - והטיל הרב עליהם לישב ולהתבודד בעיון זה בלבד לא יתערבו עם שונים, ואל יעסקו בדבר אחר, ושלא יזוזו משם עד אם כלו המלאכה - לחסום פי הקוסם קסום, ולמצוא די ספקם תשובת באנשי און, כי נפשו של הרב החסיד החריף הנ"ל התופס ישיבה מרה לו, על הדבר הזה, כי לא נמצא איש נותן חכה בפה טמא הנ"ל, והוא ז"ל לא היה בקי בחכמת האמת, כל עסקו היה בחדוד הלכה גפ"ת, ועל פי גזרתו פנו הלומדים מופלגים הנ"ל מכל עסקיהם ומלמודים אחרים, ישבו ועיינו כמה שבועות או ירחים, ומצאו כל טענותיו של המין תוהו הבל ורעות רוח ישאם, כזבים חצובים מבור כסיל רשע ומלבו הוא בודאם, אז שמח הרב החסיד. וחזר לגזור גלות על ר' משה חסיד שישים לדרך פעמיו לארץ איטליא, לפרסם הדבר, כי הוגד לו ששם נמצאו כמו כן פושעי ישראל מכת הארורה של ש"ץ שר"י, ולקבוע שם בדפוס דברי תשובות באנשי און האפיקורסות הלזו.