מטפחת ספרים · פרק א׳, ל״ח

זאת מגמתי מיום היותי על אדמתי, גם תהיה כל עוד נשמת אלהי באפי, לכן פתחתי פי, דברה לשוני בחכי, להעיד בעם להשמר מפחת טמנו הארורים אנשי כת ש"ץ שר"י והבוחרים בדרכיהם, צוחתי ככרוכיא עד דנתור שיני רשעים וככי, למען צאן קדשים שה פזורה לא אחשה, להשיב הנדחת ולחבוש הצולעה לנהלה לעטי בל תפול בפחת, ביחוד מדאגה מדבר פן קרבו הימים אשר אין בהם חפץ, וככלות נפץ יד עם קדש לנפץ אלילים אל הסלע פניהם כאבני גיר מנופצות, לא יקומו אסורי"ם וחמנים, ידי חרוצות, להפיל המונים המינים המונים את ישראל בהבליהם בעמק החרוץ, כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח מעפר יעקב און, ובליעל כקוץ מונד כולהם, דוב שוקק וארי נוהם, תולים סרחונם בספר הקדוש הזוהר עושים ממנו אבני נגף ואבני מכשול מאבני אקדח ושוהם.