אכן מטענותיהם של הטמאים לנפש אדם חלל רשע שץ שר"י, שבפדאליע הנ"ל, המוזכרים בספרי שבט מוסר הנ"ל (שם חצבתי בנביאי הבע"ל הרגתים באמרי פי) נדע שהם מדברי התועב הלז, כי ידוע ששאבו ממקור הזוהמא הלזו - אבי אבות הטומאה של צואה רותחת מקור משחת, ארסו של נחש זקן זה שוקע ומפעפע באותו מחוז זה כמה שנים, ואחריו החזיק בידם ארור כיוצא בו (דבהפקרא ניחא ליה) בכתבי מינות הידועים, שחבר להם בפראג כמפורסם, לא ידע שבעה, מלבלוע צואת ש"ץ שר"י וחלאת ברשע, מוקש ארס רשע קודש ילע, כלבא בכנפיה גליל"י צאת האדם בליעל בלע. והראיתי בעו"ה בספר שמוש גדול הנ"ל, שהם מאין ופעלם מאפע.
מטפחת ספרים · פרק א׳, י׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מטפחת ספרים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.