מגיד מישרים · פרק ט׳, ט״ו

ומהשתא תשתמודע דשפיר שאיל ויהי נא פי שנים ברוחך אלי כלומר דבדביקו דאדביק יהושע הא הוה חד בפשא, ובדביקו דאיתדבק באלישע יתייחדת נפשא אחרא הא אינון תרין נפשי, ואהדר ליה אם תראה אותי לוקח מאתך וכו' כלומר דברישא כד בעא לאשכחא יתיה קמיה אשכחי' דהוה חורש בשנים עשר בקר כלומר דהוה מסתכל ברזא דשנים עשר גבולי אלכסון וכיון דעבר עליה אליהו אמר אשקה נא לאבי ולאמי וכו' כלומר (נ"ל כי מקרא מלא דבר הכתוב נהה רוח אליהו על אלישע) דיתפרד מנייהו ולא יהא תו דביקותא בהון ולא יהא ליה צורכא בהאי עלמא. ומשו"ה לא תשכח דנסיב אתתא ואוליד בנין. דלא הוה ליה צורכא כגוונא דאליהו, וקאמר ליה אם תראה אותי לוקח מאתך כלומר דיהא לך חילא ותוקפא לוקח מאתך ודאי אתחזית דאיתעבר בך ויהי לך כן, והיינו דאמרי ליה בני הנביאים אל אלישע הלא ידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך מעל ראשך כלומר לוקח את אדוניך ומשווה ליה מעילא מרישך כלומר דיתעבר בך, ואמר להו גם אני ידעתי החשו, ובתר הכי אמרו ליה למיזל חמשין מנייהו למבעי יתיה, היינו לומר דבעו למינדע סליקו דיליה אם הוא בבינה, ומשו"ה אזלי חמשין מניהון לקביל נ' שערי בינה וקאמר דלא מצאו כלומר דלא יכלו למינדע דרגא דיליה דאתדבק באתר דלא יכלין לאיתדבקא וכי תימא הא אמור רבנן דפנחס זה אליהו והוא הוה בזמנא דיהושע והיכי אמרית דיהושע הוא אליהו, דהא איכא למימר דכי אעל פנחס בשבטא דשמעון פרחה נשמתיה ואיתדבקו ביה נשמתיהון דנדב ואביהו והאי נשמתא דהוה בפנחס אתדבקא ביהושע, וכי תימא א"כ דמשה ודאי לא אתא אלא לאשלמא עלמא ברזא דויתעבר ה' בי למענכם, אמאי הוה ליה בנין כיון דלא הוה ליה צורכא בהון, ומאי שנא מיהושע ואליהו ואלישע, איכא למימר דכיון דבנוי לא הוין דמית ליה הוה ליה כאילו לא הוה ליה, ומכל מקום אצטריך למיהוי ליה תרין בנין למירמז דאיהו מתדבק בבינה, וכי היכי דבינה אולידת תרין בנין ת"ת ויסוד, הכי אוליד איהו תרין בנין, ולא אוליד ברתא, אע"ג דאיהי שלימו דפריה ורביה, משום דלא הוה ליה צורכא בבנין ולא אוליד לון אלא להאי רמזא דאמרית דהוא מעלמא עילאה ולרמזי הכי בתרין בנין סגי, ובתר הכי אתפרש מאתתא בגין דאיתדבק לעילא והוה בעלה דמטרוניתא כדכתיב בזוהרא קדישא: