מגיד מישרים · פרק ל״ז, א׳

פרשת הדברים: אור ליום ז' י"ב למנחם ישנתי ולא קמתי עד כי השמש יצא על הארץ והתחלתי לגרוס משניות והנה קול דודי דופק בתוך פי ואומר חזק ואמץ אל תערוץ וגו' אעפ"י שהיה ראוי לעזבך לא כן אעשה ומני הטוב לא אמנע מנך. הטוב לך אשר עשית לישן שינת עצל לבלתי קום עד כי השמש יצא על הארץ כי הדלת תסוב על צירה וגו' כלומר שתנועת הדלת שלא בעת הצורך לפתוח או לסגור אלא שהוא פותח וסוגר כמה פעמים תכופים דרך שחוק זה נקר' תסוב מלשון סבוב ואמר הפסו' כי כמו בענין סבוב הדלת בענין זה אינו לא לעזר ולא להועיל כן ענין העצל הסובב על מטתו הוא שוכב על מטתו בלא תועלת כלל וקאמר מטתו דהאי מטה לית לקב"ה בה חולק. אמר עצל וגו' העצל שאינו רוצה לעסוק בד"ת טוען ואומר שחל דהיינו ס"מ נצב בדרך דהיינו דרך גבר בעלמא להלחם עם כל הרוצה ליכנס דרך שם וכיון שכחו גדול סופו לרצוח. ולכן יותר טוב לשאעשה רצונו ולא אלחם עמו ברחובו' וגו' ירצה שכשיוצא ברחוב העיר ומוצא בני אדם מתלוצצים ומדברים לשון הרע אומ' אם לא אדבר כדבריהם ילעיגו לי וכמעט שארצח לכן טוב לי שאחבר עמהם. והלא בפרשת' דא איכ' למבעי האי ספר' למאי אצטריך למהדר אורייתא וא"ת דחשש דילמא נשיאו יתה ה"ל למשאל יתהון אי ידעין לה ותו אמאי קצת אהדר וקצת לא אהדר. ותו אמאי שאר בתוכחות והנהו תוכחות ברמז בעלמ' ואינהו חובי תקיפי. והנהו דלאו תקיפי כולי האי כמרגלים האריך בהו טובא. ותו אמאי דקדק ויחי במ' שנה וגו' ואמאי לא כתב האי ספרא מקמי הכי והמתין עד ריש ירחא בתראה דמ"ש דאצטריך דלהוי בהאי זימנא. ותו למאי אצטריך למכתב אחרי הכותו וגו':