מגיד מישרים · פרק ב׳, ח׳

אור ליום השבת י"ד לטבת. ה' עמך וכו' והא שדרוני לגלאה לך רזא יקירא במאי דאת בעי למינדע רזא דויאסף אל עמיו והא איצטרך לגלאה לך רזא דויפח באפיו נשמת חיים דאיכא למידק דשארי בנשמת חיים וסיים בנפש חיה. ותו דהוה סגי דלימא נשמה בלא חיים ונפש בלא חיה. ותו מאי ויהי האדם לנפש דמשמע דאדם אתהדר והוה נפש. ותו מאי ויפח באפיו. אבל רזא דמילתא במאי דאת רגיל לאקשויי כיון דנשמת האבות מתחת כסא הכבוד אמאי איצטריכו למיתא בהאי עלמא. ותרי תירוצא דאת רגיל לתרוצי תרווייהו קושטא אינון והיינו טעמא דאיפליגו אי נוח לאדם שנברא אי נוח לאדם שלא נברא. והא איכא למיתמה דהא בכל מעשי בראשית אתמר כי טוב בכל מלה ואפי' במות אתמר רבנן והנה טוב מאוד. והנה טוב מות וא"כ היאך אפשר למיסק אדעתא דאיכא מאן דאמר נוח לאדם שלא נברא דא"כ מיגרע גרע כד נברא וח"ו למימר הכי. אבל רזא דמילתא במה דאת מתרץ דנשמתין עד לא אתו לעלמא דמו למאן דאכיל נהמא דמלכא בלא פולחנא ומשום דא אמרו נוח לו לאדם שנברא כלומר דגשמתן מיכספן מגרמייהו למיכל נהמא דמלכא בלא פולחנא ומשום הכי מתאוות למיתי לעלמא ונוח להם להבראות כדי למיפק מההוא כיסופא בעי למיתי להאי עלמא למתעסק בתורה ובמצות לעבדה ולשמרה ויכלון נהמא בלא כיסופא. ותו דנשמתן דעסקי בתורה ובמצות כד נפקין מהאי עלמא סלקין בדרגין עילאין ממאי דהויין בקדמייתא דהא אינון חצובות מתחת כסא הכבוד ובתר הכי מתעלין בצרור החיים את ה' אלהיך. ומה דאמרי רבנן יתננו לאוצר. היינו לומר דבההוא אוצר מנקין נשמתא מטינופא ולכלוכי דגופא ובתר הכי מתעלין בצרור החיים את ה' אלהיך. וכד חזו נשמתן דלא אתו לעלמא עילוייא דנשמתין דאתו לעלמא נוח להם להבראות כדי למיזכי בהאי עילוייא והא דתנן שע"כ אתה נוצר דהיינו דקשי קמייהו לאעלא בגיעולא דטינופא דגופא אבל למיתי בהאי עלמא למיעסק בתורה ומצות בוודאי ניחא להו מטעמי דאמרן. ומאי דאמר נוח לו לאדם שלא נברא היינו משום דכד אתו להאי עלמא עיילי בסכנתא שמא יקלקלו מעשיהם וירדו ממדרגתם. ומשום הכי ניחא להו למימבל כיסופא למיכל נהמא בלא פולחנא וכן ניחא להו מלמדבק בדרג' עילאי בצרור החיים וסגי להו בהאי דרגא תחת כסא הכבוד מלמיתי בהאי עלמא לעיולי גרמייהון בסכנתא ובהכי אתי ע"כ אתה נוצר כפשוטה. והשתא אית לך למינדע דנשמות הצדיקים אתבריאו עד לא אתבריא עלמא כדאז"ל בנשמותיהם של צדיקים נמלך. וכד אתבריא אדם פקיד הקב"ה לנשמתיה דיפח באפיו ובההוא נפיחא הוה רוח, ומההוא נפיחא אתהוה נפש. והכי פירושא דקרא ויפח באפיו הנשמה וקראה נשמת חיים למירמז דנשמה איהי מבינה דאיתקרי' נשמה ואיהי כלילא בחכמה דאיקריא חיים וכד נשמה נפחה באפיו ויהי האדם לנפש כלומר מההוא נפיחא נתהווה אדם דהיינו נפש דאילו גופא לא איקרי נפש אלא בשר אבל אדם כדאמרן ואמר חיה למירמז דההוא נפשא אתהווה מההוא נשמת חיים וכחה כלול בה ובתר דנשמה נפחה מסתלקא לעילא. ורוחא נמי איסתלק ואשתאר נפש אי זכי מדבק לרוח ואי זכי טפי מדבק לנשמה וכד אסתלק מעלמא אתמר ביה ויגוע וימת ויאסף אל עמיו. ויגוע לקבל נשמה דמסתלקא. וימת לקבל רוח דמסתלק. ויאסף אל עמיו לקבל נפש דמסתלק ומתכניש עם רוח ונשמה דאינון עמיו ואתעביד צרורה את ה' אלהיך ונפש סליק ונחית לזימנין וביעקב לא נאמר וימת למירמז דרוח דליה לא אסתלק מיניה לגמרי אלא סליק ונחית וכמו דהוי לשאר אינשא נפשא הוי ליעקב רוחא. והיינו ויגוע סילוקא דנשמתא. ויאסף אל עמיו סילוקא דנפשא דאתחבר בנשמה ורוח דרוח נמי אסתליק. ואתעבידו כולהו תלתא צרורא חד אלא דלא כתיב ביה וימת למירמז דרוחא לא אסתלק מיניח לגמרי אלא סליק ונחית כדאמרן: