בין שאמר לו בשעת הלואה עיין תומים דבשעת הלואה אם התנה המלוה אל תפרעני אלא בעדים והלוה שותק הוי כהודאה לכ"ע כמ"ש הרא"ש ואם הלוה מוחה ואמר איני מקבל עלי תנאי זה והמלוה נתן לו אף על פי כן מעות סביר המלוה וקיבל וא"צ לפרעו בעדים רק שלא בשעת הלואה בזו מחלוקת הפוסקים כי דעת רמב"ן ורא"ש דאפי' שתק הלוה א"צ לפרעו בעדים עד דמקבל עליה כן ואין צריך קנין רק קבלה בעלמא והר"ן כתב לדעת ר"י הלוי והרמב"ם דאפי' מוחה מכל מקום א"נ דפרעו בלא עדים דאנן סהדי דכיון דראה דמלוה מקפיד לא פרעו אלא בעדים והרי זה ספק דינא והמוציא מחבירו עליו הראיה ועיין תומים דהעליתי אם הלוהו לזמן ובמשלם זמנו אמר לו המלוה או פרע לי תיכף או אל תפרעני אלא בעדים כ"ע מודה דה"ל כמו בעת הלואה וא"י למחות הלוה וחייב לפרוע בעדים ואם תבעו בדין ונתחייב בב"ד ואמר לו בפני ב"ד אל תפרעני אלא בעדים אע"ג דאיכא מ"ד דאף על פס"ד נאמן לומר פרעתי בכה"ג ודאי א"נ עיין תומים:
אורים ותומים, אורים · סימן ע׳, ט׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, אורים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.