אורים ותומים, אורים · סימן ל״ו, י״ח

כשאדם מצוה כו' העליתי בתומים כדעת מהר"י בי רב דהוא להרא"ש דס"ל דתרתי בעינן היינו כשבא מעצמו להעיד אבל אם בא ע"י כרוז דחושב דצריך לבוא להעיד אין זה בכלל בא לב"ד ומעיד ולא נקרא מקיימי דבר ולא נתבטל עדות כשרים אבל אם הבע"ד קרא לפסולים להדיא שיבואו ויעידו אף דבאו מכח הטלת חרם ושבועה עשאן הוא צירוף והם מבטלים עדות כשרים ולכך סיים הרא"ש ומחבר דלא היה כוונתו אלא בראוי' להעיד דאילו היה כוונתו להדיא עליהם היה עדות כשרים בטל וכל זה לדעת הרא"ש ודברים אלו במחבר הם סיום וגמר הדברים מהך י"א דכתב המחבר שהוא דעת הרא"ש כמ"ש באמת הרא"ש כל הדברים הללו אבל לדיעה קמיית' דלא תלי' כלל בביאה לב"ד א"כ לא שייך כל דין זה דבממ"נ אם כוונו בעת ראיה להעיד לו יהיה דלא באו כלל לב"ד מ"מ נתבטל העדות ואי לא כוונו בלא"ה כל עדות כשרים כשר ופשוט והרב הש"ך ביקש לפרש נגד משמעות לשון רבינו המחבר דאם ידוע דהיו מכוונים לעדות בעת ראי' אף דבאו מכח חרם הרא"ש מודה דנתבטל עדות רק מיירי בסתם דלא נודע כוונתם ואם באו מעצמן לב"ד הרי זה בספק וצריך שאלה למחזי וכו' אבל בבאים מכח חרם אין כאן ראיה והוא בסתם דלא באו אלא לראות וא"צ חקירה כלל וא"כ אף לשיטת הרמב"ם י"ל כן דאף דלא מצריך לבא לב"ד מ"מ מודה הרמב"ם כל זמן דלא באו הם בחזקת למחזי. ומ"ש הרא"ש דלא היה כוונתו אלא בראוים פי' דאל"כ ה"א מסתמא יודע הבע"ד דנתכוונו להעיד הואיל והזמין אותם ועיין בתומים שבררתי הדוחק שיש בדבריו ולא יתכנו דבריו לדינא כלל ואין לחדש דין ברמב"ם מה שלא מצינו בפוסקים גם העליתי בספק אם פסול מכחיש במקצת עדות לכשרים אם מבטל לעדות הכשרים או לא כי נחלקו התו' בתי' ע"ש. גם יש לספק בהזמנה לעדים אי מועיל בדבר איסור נמי או רק במילתא דממון כנראה מלשון הרא"ש וע"ש: