אורים ותומים, אורים · סימן כ״ח, י״ב

אבל אם יש לברר ששקר העיד חייב לשלם הא דנקט הך דינא במעיד לגוי נגד ישראל ולא ישראל נגד ישראל חבירו משום דבדינינו אין מוציאין עפ"י עד אחד ובשנים לא שייך בירור דתרי כמאה סמ"ע וצ"ל הא דלא קאמר לישראל אחד נגד חבירו בדא"ה כ"כ הרמ"א בתשובה סי' נ"ב דלכך אמרינן בגמרא האי בר ישראל דידע סהדות' לגוי וכו' ולא קאמר לישראל נגד ישראל דלא מיירי ברשיעי ומזה קצת ראי' דלא כסמ"ע לעיל סי' כ"ו דסבירא ליה אם נתחייב בקנין לדון בדא"ה ויש לא' זכות שם יותר מד"י דרשאי לדון בדא"ה דא"כ הרי יש במציאות דחד ישראל עם חבירו נגשים לדון בדא"ה אלא די"ל דכיון דנתחייב כפי זכות של דא"ה וע"ז היה הקנין כמ"ש הסמ"ע אף עדות ע"א מועיל באמת כמו בדא"ה דהא נתחייב לפי זכותם ודינם ורשאי להעיד ולפ"ז אף בישראל עם גוי אם מתחילה נתחייב ישראל לגוי בחיוב גמור לקבל על עצמו בכל דיני א"ה בכל נימוסי' ופרטי' אם כן אף זה קיבל שיהיה עד אחד נאמן ואף בדיני ישראל היה ע"א נאמן ויכול להעיד ע"א וצ"ע כי אולי יש לחלק. אך מ"מ אין תי' הסמ"ע מספיק דהא אף בד"י מצינו דע"א נאמן כגון נסכא דר"א וכדומה טובי. במקום דאית ליה מגו בע"א לא מהימן להכחיש העד ואף דהודה בע"ד דגוף הדבר אמת כמו בנסכא דבאמת חטף מ"מ זה העד שיקר דלא היה במעמד חטיפה וא"כ זולת עדותו היה נאמן דידי חטפתי וע"י עדותו השקר הפסיד ולא היה נאמן וכהנה טובי ולכן צ"ל דאז ישראל השני שגבה המעות חייב להחזירו דכיון דאתברר שגבה ע"י עדות שקר והרי זה יותר מטוע' בד"מ ומה לנו לנדות או להוציא מיד העד ובמציאות רחוק שהבע"ד שכנגדו הלך למד"ה וכדומה מזה לא איירי הגמרא והש"ע ולכך נקטו הכל שהעיד לגוי ואין יד ב"ד ישראל תקיפה להוציא מיד גוי ועיין ביש"ש דכתב ג"כ בהעיד בין ישראל לישראל חבירו לא משמתינן אלא דטעמו דחוק ע"ש. ועיין תומים שהנחתי בצ"ע אם ישראל בא להוציא מיד גוי ע"י שטר וכדומה מהגוי אם גם בזה מנדין להע"א אף שגזל גוי אסור ע"ש: