אורים ותומים, אורים · סימן כ׳, ב׳

אעפ"י שמצא אח"כ אינו כלום כתב רש"י דאמרינן דשכר לעדים ולפ"ז דרך משל ראובן תבע לשמעון שחייב לו מנה ואמר שאין לו ראיה ואחר כך הביא עדים דמ"מ פטור שמעון אם אחר כך תבע שמעון לראובן בתביעה אחרת בעדים הללו ג"כ א"י לגבות דבממ"נ אם העדים אמת הרי חייב לו מתביעה ראשונה ואם אמרינן דשכרן הרי הם פסולים שהעידו שקר בב"ד ואיך יהיה יכול אחר כך להוציא בעדותן ובאמת לא מצינו זה בפוסקים ולכן נראה דשכרן לאו דוקא רק הודה שהעדים טועים ואומרים בדדמי אעפ"י דלא אמרינן כן בעדים. ואמרינן חזקה דלא טעו אבל בהודאת פיו ע"כ אמרינן דטעו ואמרו שלא במתכוון שקר וא"כ העדים כשרים ומ"מ עדותן בזה בטל. ובזו ניחא ג"כ בהוציא ראיה מאפונדתו או אמר קרבו פלוני ופלוני ויעידו דקשה לומר ברגע זו שכרן כמ"ש סמ"ע ופרישה. ולפמ"ש ניחא: