באונסא דשכיח כו' עיין תומים דהרמ"א כתב זאת כדי להשוות הפוסקים אהדדי דבתשובת הרא"ש כתב דצריך לשלם אפילו מה דאנסוהו ובתשובת מהרי"ק שורש ז' וקל"א הביא בשם רבינו יעקב דפטור והוא כחכם ידע פשר דבר לחלק בין אונסא דשכיח ללא שכיח ואולם היש"ש לב"ק פרק הגוזל בתרא דעתו דחולקים והכריע כהרא"ש דחייב בכל אונסים ובאמת מהראיית הרא"ש שם מהך דזבין לגוי אמיצר דישראל מוכח דאין חילוק בין שכיח ללא שכיח דהא הת' אין חילוק כלל וכ"ש הכא גבי ער' מ"מ העליתי דהנכון עם רמ"א דיש חילוק דהרא"ש והיש"ש לשיטתן אזלי דס"ל דגבי אמיצר חייב לסלק כל אונסים מדינא אמנם לשיטת רוב הפוסקי' הראב"ד וסייעתו כאשר כבר הכריע הרמ"א לקמן סימן קע"ה סעיף מ' כוותייהו וכתב וכן נ"ל עיקר והמה ס"ל דאם לא שמתוהו מקדם א"צ לשלם אונסים שפיר יש לחלק בין שכיח ללא שכיח ואף לטעם השני שכ' הרא"ש לחייב אם אנסהו כיון דחייב לפצות ה"ל כאילו התנה כתבתי ג"כ דנכון עם הרמ"א דודאי צריך להיות אונס דשכיח דעל ל"ש אינו מתנה וכמ"ש מהרי"ק ונכון עם הרמ"א בלי פקפוק כלל עיין שם ועיין עוד תומים דכתבתי לחלק דאם הערב שותף בדבר ואנסוהו אין חיוב להלוה לשלם כי הדרן לכלל אין אדם נתפס על חבירו עיין שם מילתא בטעמא:
אורים ותומים, אורים · סימן קל״א, י״ט
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, אורים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.