אורים ותומים, תומים · סימן צ״ז, ט׳

שלא בשעת הלואה והרמב"ם כתב אף בשעת הלוואה אסור ורבו החולקים עליו והביא המ"מ ראיה לדברי החולקים דהא ר"ש סבירא ליה הטעם מפני שמשיאה שם רע וכו' וזה לא יתכן בעת הלואה דליכא גבי' דין חזרה ואם כן מדר"ש נשמע לת"ק דבהא לא יחלקו. וצריך לומר לדבריו דמה דהחליט דבעת הלואה לא שייך החזרה הא כתב להדיא ואם חבל מחזיר בע"כ והיינו בעת הצורך כמ"ש הסמ"ע וכמש"ל וגם כיון דליכא מלקות רק בשנאבד או נשרף ש"מ דניתק לעשה דהשב תשיבם. וצריך לומר היינו הואיל ואסרה התורה מבלי לחבול והוא עבר אמימרא דרחמנא והיה שורת הדין דלא יהני כלל וחס התורה להחזיר בעת צורך להשבה אבל אלו לא אסרה התורה מהכ"ת לומר בו דין השבה וא"כ היא גופיה קשיא לא יאסור התורה ואף השבה לא תצטרך ולא יהיה הוצאת ש"ר בשכנות' זהו כוונת המ"מ. אבל עם כל זה לא בריר לי דבריו דלדעת הרמ"ה והביאו רמ"א סעיף זה דבערב אסור לחבול כלי נפש שמע מינה דסבירא ליה הא דממעטינן מלביתו דאתה נכנס לביתו של ערב רק בהך לאו דלא תבוא וכו' אבל הך לאו לא תחבול רחים וכו' אינו ממוע' וחל על ערב ואם כן ה"ה לאו דלא תחבול בגד אלמנה דמ"ש כיון דלביתו אין ממעט כל הלואות ואם כן עדיין הקושי'. לר"ש דסבירא ליה משום הוצאת ש"ר אם אלמנה ערב מותר לדעת הטור אות נו"ן דלית ביה השבת עבוט דהא ליכא בה חזרה ולת"ק אסור והרי כאן מחלוקת חדשה. ועוד אשה החייבת לחברתה לר"ש מותר וכן בן החובל באמה לר"ש מותר דבכל אלה לא שייך הוצאת ש"ר ולת"ק אסור והרי כאן מחלוקת חדשה. אלא ברור דכל זה הכל חד פלוגת' דרמב"ם בפי' המשנה נתן טעם לת"ק דמ"מ לא יתכן שיש בו איזה קטט ועסק בענין משכון ויש הוצאת ש"ר או שאר טעמים ואם כן זהו שאמרו עשירה הרצון שאין צריך להחזיר והכל בכלל יהיה ערב יהי' בשע' הלואה הכל נכלל בכלל עשירה כיון שאין בו דין החזרה היינו עשירה ור"ש אמר דווקא עני' היינו שיש בה דין חזרה וממנו תקיש לכל שאין בו דין חזרה מותר וה"ל כאלו אמר להדיא דת"ק סבירא ליה כל שאין בו דין חזרה ג"כ אין ממשכנין ור"ש פליג דוקא יש בו דין חזרה והכל חד וזה ברור ודברי המ"מ אינו ברורים לי כי הנ"ל קשיא ליה אמנם גם בדברי הרמב"ם בפ' הנ"ל דכתב הטעם מפני שלא ימלט שיקרה בו קטט ועסק ויש בו הוצאת ש"ר יש ג"כ להבין הא אמרו בגמ' דר"ש הוא דריש טעמא דקרא דמשמע דלת"ק ליכא טעם. וכבר עמד בזה הלח"מ והקשה דבגמ' מדמה אותו להך דלא ירבה לו נשים וכו'. ונראה דסבירא ליה לרמב"ם דפי' הפלוגתא אי דרשינן טעמא דקרא או לא ודאי אין דבר בלי טעם רק זה הכלל כתב הרמב"ם בספרו המורה כי הטעמים ברוב מצות יתכן שיש דברים שלא יחול עליהם הטעם רק הכל הולך אחר הרוב ואם שייך הטעם ברוב אין להשגיח במעוטו אך זהו למאן דלא דריש אבל מאן דדריש טעמא דייק ביה ואם יש דבר שלא חל בו הטעם אף הוא יוצא מהכלל ולא יתכן עליו לגזור: ולכך זה הטעם שנתן הרמב"ם דלא ימלט שיפול בו הקטט זה אינו בכל הנשים ומשכנות כי אם יקח מאשה צנועה משכון מסוי' וכת"י בעדים כך וכך חייבת מה קטט וסכסוך יקרה בו אמנם כיון דלא דרשינן טעמא דקרא לא חיישינן למעוט' ואם על הרוב יתכן חל גזרת המקום ב"ה על הכל וכן הדבר ברבוי נשים למלך לא ימלט שנשים צדקני' כאביגיל לא יסירו לבב אבל רוב נשים המסיר' ואשת חיל מי ימצא ונאסר בכלל הרבוי אבל ר"ש דריש טעמא דקרא ואם כן איך אסרה תורה בכלל חבלה אלמנה ויש שלא שייך בו קטט וע"כ בגד אלמנה היינו עני' ודייק בגד כמ"ש שמלתה לעורה ובזה בכל הנשים יש הוצא' ש"ר כיון דיש בו דין חזרה. וכן במלך בצדקנית מותר ודוק: