אורים ותומים, תומים · סימן צ״ג, ו׳

המשלח וכו' נראה דרמב"ם מיירי באומר לו קנה לי או מכור הפירות וחפצים כפי אפשרי א"כ מורה היתר אלו קניתי קצת יותר ביוקר או מכרתי בזול הלא היה ג"כ צריך להסכים רק כחי ועוצם ידי עשה זה למוכרו או לקנותו בשער הזה א"כ אף מעכב בידו משל המשלח ומורה היתרא אבל השולח מעות ביד פלוני ליתנם לפלוני וזהו טוען החזרתים וכדומה אין כאן שבועת המשנה לכ"ע כי מה מורה היתרא שייך בזה ומה אהני ליה זוזי יהיב זוזי שקל מתחילה ולכך אין לו עליו במכחישו בטענת ברי רק היסת וזה נכון ובזה מסולק תמיהת הרשב"א על הרמב"ם מהך דאמרו בקדושין הן הן שלוחיו וכו' דקודם תקנת היסת היו נאמנים בלי שבועה כלל וכ"כ הרמב"ם גופי' בפ"א מהל' שלוחים וש"מ דאין על השליח שבועת המשנה דלפמ"ש ניחא בכה"ג אף הרמב"ם מודה דלא שייך בזו הוראת היתר כלל וא"ש. ובזה ארווח לן מה שעמד הסמ"ע וגם אני בתומים נלחצתי לחלק למה האומר לחנוני תן לפועלים מה שירצו אין על החנוני שבוע' משנה אם אין הפועלים מכחישים והמוציא הוצאות צריך לישבע דלפי מה שכתב' ניחא דבמוציא הוצאות דאין הדבר קצוב ומורה היתרא אלו הייתי מוציא דינר יותר הא היה מוכרח גם כן להתרצות ואם כן אנכי שקמצתי פועל ידי ישולם לי ומורה היתרא מה שאין כן מה שהוא נותן לפועלים שכרם לא הרוויח לבעה"ב כי לא יוותרו הפועלים לבעה"ב פ"א ואם הוא לא נתן להם כל שכרם יחזרו על הבעה"ב ולא שייך כאן מורה היתרא כלל ובאמת כתבתי לעיל האומר תן לפועלים אכילה ושתיה מה שיצטרכו צריך לישבע כמה נתן דמור' היתר' דקומץ שלא הרבה ליתן להם והי' הכל עליו לפרוע ודוק: