אורים ותומים, תומים · סימן פ״ח, י״ב

ומתשלומין כן הוא בטור וכן מורה לשון מחבר שצ"ל מתשלומין כמ"ש הסמ"ע והש"ך אלא דהקשו בטור למה יפטר מתשלומין הא כל הטעם מדלא תבעו הודה והרי הוא צועק שרצה לתבוע אלא שמיהר להשיב וגם מ"ש שאם טען שאין רצונו לתבוע עכשיו דהא לשיטת הרא"ש והטור מיירי דהכל נעשה בב"א דאל"כ בלא"ה ס"ל לרא"ש דלא נפטר דאין אדם תובע כל תביעה בב"א. ותי' הש"ך דהך מיירי שלא היה בב"א כי אם זה בניסן וזה בתשרי והא דס"ל לרא"ש דלא מפטר בזה אופן היינו אם באמת טוען רצוני היה שלא לתבוע כמ"ש הטור דאז לא נפטר משעורים אבל אם טוען דרצונו היה לתבוע אז אף דלא היה הלואת שניהם כאחד רק דמיהר להשיב בזו אין שומעין לו וכו' ודבריו סתומים וצריך פי' לדבריו דמיירי שזה שמיהר להשיב לא מיהר כ"כ תוך כ"ד של תביעתו רק שהיה כדי כמה דבורים ואח"כ השיב או שניכר לב"ד שהתובע גמר דבריו וניכר מתוך דבריו שאין רצונו לתבוע עוד אז ולכך אף שאמר אח"כ תוך כ"ד של הנתבע שהיה רצונו לתבוע עוד אין שומעין לו דשקורי משקר דניכרי' הדברים שלא היה רצונו לתבוע עוד כמ"ש שהפסיק מאמרו משא"כ אם מודה שלא היה רצון לתבוע עוד כי חשב להמתין זמן מה בטענת שעורים נאמן וא"ש זהו נראה כוונת הש"ך אלא שדבריו סתומים. אך זהו דוחק דיהיה בדין זה פי' אחר לטענו בחיטין והודה בשעורים דדיבר בו הטור והרא"ש בכל דוכתין דמיירי הכל בב"א ואם משונה זה משאר ס"ל לטור לפרש. ולכן לפמש"ל בדעת הרא"ש דאף דהיה בב"א וס"ל הודאה היינו אם לאחר הודאת הנתבע חזר לדבריו הראשונים ותבעו חיטין אבל אם אומר אין רצונו לתובעו עכשיו אף דנעשו בב"א נאמן א"ש כפשוטו דמיירי דנעשה שניהם בב"א ומ"מ דין הלזו אמת ולק"מ ומזו ראיה למש"ל בדברי הרא"ש ויגיד עליו ריעו כי הנכון כמש"ל. אך באמת יש לעיין מנליה לטור דין זו בכוונת הרא"ש אביו כי מ"ש הרא"ש פטור י"ל דכוונתו משבועה דאיירי ביה וכמ"ש כל מחברים וכן ממעדני מלך ע"ש. ונראה דקשיא ליה לטור הרא"ש דדחה פירש"י משום מחילה דלא דמי להך דפרק המניח בתם ומועד ולכך פי' הוא דשניהם נעשו בב"א וא"כ ה"ל לתובעו כאחד וקשה מה דוחקו דגם זה דוחק דאדם המלוה כאחד שני הלואות ג"כ אין רצונו לתובעו כאחד דקשה להוציא וחשב להוציאן אחת לאחת ולא פי' כפשוטו דשניהם מודים דהלואה אחת היה וזה אומר חיטין היו וזה אומר שעורים היו וא"כ ה"ל הודאה ומחילה לשעורים דמודה דלא הלוהו שעורים והנתבע שכופר חיטין פטור והוא ממש כעובדא דפ' המניח דזה אומר גדול נגח וזה אומר קטן והיה רק נגיחה אחת. ובזה היה מרווח הדבר בדברים רבים. ולכך צ"ל דס"ל להרא"ש הך מימרא בשבועות טענו חיטין וקדם והודה בשעורין אם כמערי' דחייב ואם לאו פטור מדקתני סתמא פטור משמע אף מתשלומין ואי איירי הכל בהלואה אחת אבל זולתו חייב בתשלומין לדברי הכל א"כ שם ע"כ שני הלואות היו דאל"כ מה קמערי' שייך שם הא א"א לתבוע יותר מדמי חיטין וא"כ איך קתני פטור סתם דמשמע מתשלומין הא ליכא למ"ד דס"ל הכי. ועכצ"ל דאפילו בשני הלואות מיוחדת פוטר רבה ב"נ והוצרך הרא"ש לומר דמיירי בב"א דדמי קצת להך דהמניח ודברי הרא"ש מוכרחים וגם דברי הטור דפי' מתשלומין ג"כ דאי רק משבועה הואיל וצא הודה ממין הטענה אין כאן ראיה דס"ל לרבה ב"נ בשני הלואות דמפטר מתשלומין וא"ש. ועיין מ"ש בס"ק הקודם בדעת המ"מ דס"ל כמהר"י כ"ץ דזה בזה תליא השבועה בתשלומין וא"כ דינו של טור ג"כ מוכרח וכפי מ"ש המחבר נמשך אחרי דעת מ"מ לקמן סי' ת' ע"כ גם כאן צריך להיות בדברי המחבר בתשלומין כהגהת הסמ"ע ודוק. מ"מ לדינא צ"ע כיון שרבי' הגדולים אחרונים חולקים ובלא"ה רבים מראשונים דס"ל דכל הפטור משום שיכול לחזור בדבריו אבל בעומד בדבריו חייב ולדעת רי"ו אף הרא"ש ס"ל כן א"כ הבו דלא לוסיף עלה לפטור בכה"ג מתשלומין וכן כתב הב"ח והכי נקטינן: