אורים ותומים, תומים · סימן ע״ט, ד׳

אבל אם באו עדים תחילה וכו' זהו מ"ש הנ"י ליישב קושית הר"ן על הרמב"ם מהא דאמרינן ריש ב"מ מה לפיו שאין בהכחשה והזמה ופי' רש"י דאם אמר אני חייב לך מנה אע"ג דהכחישוהו עדים ואמרו אינך חייב לו כלום מכל מקום חייב וקשה ה"ד אי דאף לאחר הכחשת עדים עדיין עומד בדיבורו הרי מתנה בעלמא דקיהיב ליה ואי דחוזר לדברי עדים ואמר נזכרתי הרי לדין של רמב"ם באמת מהני. ולתרץ זה כתב הנ"י חילוק זה ובין אמר נזכרתי קודם שבאו עדים ובין אמר נזכרתי אחר כך ואולם המגיד משנה בפ"ד מהלכות טוען דכתב דקשי' ליה לרמב"ם מהך דלוה אומר מחצה נפרע ועדים מעידים כולו דפורע מחצה ולמה לא יטעון נזכרתי וכו' ש"מ דלא סבירא ליה לחלק כמ"ש הנ"י דאל"כ מה קושיא שם איירי דלא אמר נזכרתי עד שבאו עדים. וכ"כ הש"ך דמ"מ חולק ומסתברא כדעת המ"מ כי אין טעם לחלק דהא אם לא באו עדים כלל והיא אמר נזכרתי דפרעתי אינו נאמן רק כל נאמנותו של זה מכח עדים ואם כן איך יגרע הימנו' באומר כשבאו עדים הלא על זה נשען כל נאמנותו ועוד וכי נחשדו העדים לשקר ח"ו רק אנן אמרינן הודאת פיו מחייב ליה והרי אומר נזכרתי והסמ"ע ביקש לומר די"ל אולי על פרעון אחר אמרו ואין לזה טעם דאם כן אף באמר קודם לעדים דלמא עדים על דבר אחר אמרו והוא אינו נאמן זולת עדים ועוד הא עדים אמרו בפי' על זה החוב ואיך נשיאן לדבר אחר להוציא ממון. וכל דינו של הנ"י מכח קושיא הנ"ל וכבר עמד בזה הריטב"א בב"מ ותי' בדוחק ובאסיפת זקנים הביא תי' בשם הרשב"ץ דלעולם מיירי דעומד בדיבורו ואי קשה אם כן היינו מתנה מי לא עסקינן דהקנה כל נכסיו לאחר ומשום מתנה א"א רק מכח הודאה מחייבין ליה. וע"ש ועכ"פ לא סבירא ליה הך חילוק של הנ"י. ולענ"ד נראה דלק"מ דאם טוען חייב אני לך ועדים מעידים דפרע שפיר יש לומר שכחתי הפרעון ושכחה שכיח אבל באומר לויתי בו ביום ועדים מעידים דבו ביום לא לוה כי עמם היה ולא זז ידו מתוך ידם בזו אם חוזר ואומר האמת כדברי העדים אף לרמב"ם אינו נאמן דמה שייך שכחה לומר דנעשה מעשה ולוה מה שלא היה דברים מעולם ולא לוה כלל זהו אין שכיח דיגרום השכחה. וגבי שכיר אמרו בעה"ב טרוד בפועלים ושוכח הפרעון אבל קציצה מדכר דכיר דהוא תחילת החיוב זהו אין גורם הטרדה ושכחה ומכ"ש שיאמר שלוה מה שלא היה דברים מעולם וא"כ א"ש בגמרא מה לפיו שכן אין בהכחשה והזמה דאיירי דאמר לויתי ועדים אמרו לא לוה ועיין באסיפת זקנים שפירש בשם ר"ח דהזמה לא שייך בפיו דאמר באחד בניסן לויתי מנה מראובן בלוד ועדים מעידים שעמם היה ביום ההוא בירושלים. וכן בהכחשה לא זז ידינו מתוך ידך ולא לוית וא"כ אף דחוזר לדברי עדים לא שייך בזה שכחה כלל וא"ש ומכוונים דברי הרמב"ם לדברי ר"ח ומדויק לשון הזמה ג"כ ולק"מ. ולכן כיון דרוב מפרשים לא ס"ל חילוק של הנ"י ובלא"ה לא מסתבר פשיטא דמצי הלוה לומר קים לי ואפילו אמר נזכרתי אחר כך פטור מתשלומין יברור: