אורים ותומים, תומים · סימן ע״ה, ד׳

ודוקא שהכירו ב"ד וכו' הסמ"ע לקמן בסי' פ"ז דעתו דאם טוען איני חייב לך כלום כי בעד חמשים זהובים ערבתי בעבורך והב"ד פסקו שאין בטענתו מחמת ערבות טענה כי לא היה לו לפרוע וכן כיוצא בזה אע"ג דמחויב לשלם החמשים מ"מ לא מיקרי מודה מקצת ודבריו הם מתשובת רשב"א שהביא הב"י כי טען נתתי עבורך רבית אף דאין מועיל לא הוי מ"מ לענין ש"ד והרב הש"ך טען עליו דהיינו ר"ח קמייתא דמה לי עדים מעידים ומה לי הב"ד וכן אמרו שם בגמרא דשנים אוחזין בטלית ה"ל ר"ח קמייתא אף דטען כולו שלי הואיל ואנן סהדי דמאי דתפיס חברי' ה"ל שלו וכן רומז על דעת הר"ן ונ"י דעדים מעידים רק שהלוהו רק אנן מחייבין אותו דכל האומר לא לויתי וכו' ולי נראה לחלק דאם הוא טוען דבר רק אנן לא מאמינים ליה ואומרים שקר אומר ה"ל בכלל ר"ח קמייתא אבל אם אמת אומר רק דאין מהדין לשלם לו והוא טועה בדין בזו לא שייך מ"מ דהא הוא לא הודה וגם לא שייך אנן סהדי דהא הך ר"ח קמייתא נלמוד מק"ו מפיו וע"א ועיקר שיתחייב שבועה על הנשאר הוא מפיו דבע"א נשבע להכחיש מה שמעיד רק מפיו נלמוד דנשבע על הנשאר וכמאמר ר"ח שלא תהיה הודאת פיו גדולה וא"כ לכאורה יש פירכא דמה לפיו דליתא חזקה אין אדם מעיז דבמ"מ תו לא הוה העזה דחשיב אשמוטי משמט אבל בכופר בכל רק עדים מעידים על חמשים הא איכא העזה וחזקה דאין אדם מעיז וי"ל דמהימן (ומכ"ש לרש"י וסייעתו דסוברים דלכך באמת כופר בכל פטור משבועה מהך טעמא דאין אדם מעיז) רק זה באמת אינו איך נסמוך בהאי גברא אחזקה דהא חזינן דמעיז דכופר בכל והא ע"י הודאת עדים בצירוף הודאת פיו חייב בחמשים עכ"פ ואיך כפר בכל ואזלא ביה חזקה וכ"כ הנ"י דהרי הוא בחזקת מעיז. ולפ"ז תינח במה שהוא יודע דמשקר כגון בהך חמשים דהודה דלא פרע דכל האומר לא לויתי וכו' ועדים מעידים דלוה א"כ ברור דלוה ולא פרע וזהו ידוע לו ומ"מ כיחש בעמיתו הרי זו העזה וכן בטלית אנן סהדי דמה דתפש שלו הוא וזה ודאי ידוע לו ואיך העיז לומר כולו שלי משא"כ באומר פרעתי רבית בעבורך או בערבות והוא סובר כי האמת דחבירו חייב לשלמו א"כ איך נחייבו שבועה במה דכופר הא יש כאן חזקה אין אדם מעיז והא דכופר במה דאנן מחייבין אותו לא היה העזה דחשב דבאמת אינו חייב ואלו ידע הדין באמת היה מודה וא"כ תו ליכא למילף מן מ"מ כלל וצדקו דברי רשב"א ואין כאן סתירה מדברי בעה"ת סוף שער שביעי דשם מיירי דהב"ד הכירו דיודע הוא שחייב לו כהנ"ל דאינו נאמן לומר פרעתי וא"כ הרי מעיזו וזה ברור ונכון וכן מורה ל' רמ"א ואין בו פקפוק: