אורים ותומים, תומים · סימן ע״ה, כ״ב

שוה פרוטה נשאל הרב הט"ז מי שפרע לחבירו סך מעות ולאחר פרעון בא המלוה להחזיר לו מטבע באמרו שהיה בתוך דמי פרעון והיא מזויפת והלוה אומר איני מאמינך שהיה מדמי פרעון שלי וכבר הנני מסולק ממך. ופסק הט"ז הואיל דכבר פרעו ונסתלק הימנו תו ה"ל כא"י אם אני חייב לך ופטור ואולם לקמן בסי' רל"ב הש"ך בס"ק י"ד בשם תשובת מהרשד"ם דמי שנתחייב לאחד בעד קנין חפצים ונתן לו דמי זבינא ואח"כ המוכר רוצה להחזיר לו קצת מעות באמרו שהם שלו והם מזויפים והלה טען למה לא בררת אז אותן בעת הקבלה ופסק מהרשד"ם דה"ל כאומר א"י אם פרעתיך וחייב לשלם עכ"ל והרי הדבר במחלוקת שנוי בין גדולים ומחברים ולכן צריך ביקור בספרים והנה חיליה דט"ז מהך משנה דפ' הזהב דתנן אם היה מכירה מקבלו המינו לאחר שנים עשר חדש דמשמע דווקא מכירה הא אינו מכירה א"צ לקבל ואט"ג דהתם אפי' במכירה א"צ לקבל רק ממדת חסידות כדאמרינן בגמרא מדת חסידות שנו כאן הא מפ' הרמב"ם היינו ביכול להוציא מדוחק הא אם א"י כלל מקבל ממנו מהדין ובאמ' מהמשנה אין ראיה דהא המשנה לא איירי בא"י להוציאו כלל דהא אמרינן עלה דמשנה מדת חסידות שנו כאן ובא"י להוציאו מדינא מקבל וא"כ דמיירי באופן הזה דא"צ לקבלו מדינא א"כ פשיטא דלענין מדות חסידות צריך להיות מכירה דוקא ועכצ"ל כן דהא הטעם דכ' הט"ז דפטור משום דה"ל א"י אם אני חייב לך א"כ לר"ה ור"י דס"ל ברי ושמא ברי עדיף אף הט"ז מודה דחייב וא"כ קשי' ליה משנה דקתני אם מכירה דוקא מכירה הא לא מכירה לא ואפילו נימא אף ר"ה ור"י מודים דפטור דלא ה"ל למידע כמש"ל מה נימא בזה לשיטת הרמב"ן הובא בבעה"ת סוף שער ל"ח דמ"מ מחייב ר"י אפילו דלא ה"ל למידע כלל ועכצ"ל ממשנה אין ראיה דמשנה לא איירי רק במטבע היוצאת ע"י דחק ולא נשנית אלא למדת חסידות אך מדברי רמב"ם גופי' יש ראיה דז"ל בפי"ב מהלכות מכירה הלכה י"ב הנותן סלע חסירה לחבירו אם היה מכירה אפילו לאחר יב"ח הרי זה מחזירה ואם היה אפשר להוציאה ע"י דחק א"י להחזירה אח"כ אא"כ קבלו המינו במידת חסידות עכצ"ל הרי דרישא מיירי דאינו יוצא בהוצאה כלל ובמכירו מחזיר מהדין ומ"מ בעי דוקא שיכירו ש"מ זולת זה א"צ לקבלו המינו כלל ול"ל דהתם שאני דיכול לומר רגלי' לדבר מבלי היותו נאמן הואיל ולא החזירו בזמן שקבעו חכמים להחזיר בכרכים ובכפרים ועבר זמן ואח"כ בא א"כ איתרע הימנו' דליה ולכך א"צ לקבלו המינו אם אינו מכירו דא"כ הא דפריך הגמרא ואם מכירה מקבל הימנו אפילו אחר י"ב חודש הא אמרת רישא בכרכים עד כדי שיראה ובכפרים וכו' ע"ש. והוצרך לדחוק מדת חסידות וצ"ל דאיירי במטבע היוצאת ע"י הדחק כמ"ש הרמב"ם ולמה לא מוקי לדינא ובמטבע שאינו יוצא כלל ורישא איירי באינו מכירו וא"כ תוך זמן שגבלו חכמים צריך לקבל אבל אח"כ א"צ לקבל דאיתרע כמ"ש אבל במכירה לעולם צריך לקבל אלא ודאי לעולם לדינא אם אין מכירו א"צ לקבל וכמ"ש הט"ז. אך כל זה במו"מ שנותן לו מטבע ומקבל תמורתו מטבע או נותן לו חפצים ומקבל תמורתו מטבע א"כ לא חל מעולם שום חיוב על אדם ויצאו זה בזו והרי הוא חליפין ותמורה בעלמא א"כ לא שייך לקרות שם א"י אם פרעתיך דהא מעולם לא היה חייב וא"י אם פרעתיך הטעם דחוב ודאי והפרעון ספק אבל כאן מעולם לא חל חיוב כלל על שום אדם וה"ל כאומר א"י אם אני חייב לך אבל במי שחייב לחבירו כבר מקדם ופרעו והוא טוען בתוך דמי פרעון הוי מטבע מזויפת א"כ שפיר הוי א"י אם פרעתיך דחוב ודאי ופרעון ספק ולזה אין ראיה מדינו של הרמב"ם הנ"ל כמ"ש דשם לא היה חוב כלל מעולם וצריך לימוד בזה: ונראה דתליה בספק שיש לי בלא"ה ונראה דהוא מחלוקת רבוותא והוא שורש גדול בדין בהא דאמרינן א"י אם פרעתיך דחייב אי נימא במקום דלא ה"ל למידע גם כן חייב או דוקא במקום דה"ל למידע דאמרינן הואיל וחייב בודאי עליה דיד' רמי לדייק בטיב פרעון ולא להכניס עצמו בספיקא אבל במקום דלא ה"ל למידע לא אמרינן כן ובתשובת הרדב"ז סי' ס"ט מבואר אפי' בא"י אם פרעתיך במקום דלא ה"ל למידע פטור וכן מורי' דברי הרב המובהק בעל משנה למלך בפ"ד מהל' שאלה ופקדון ופי"א מהל' מכירה ע"ש ואמת לדעת התי' בכמה דוכתי דר"ה ור"י דסבירא להו ברי ושמא ברי עדיף ה"מ במקום דה"ל למדע אבל זולתי זה פטור אף לר"ה ור"י נראה דה"ה לדידן בא"י אם פרעתיך דאל"כ הא דפרכינן לר"ה ממשנה דקתני א"י אם גזלתיך דפטור דל"ל בדלא תבעו ליה הא רישא דקתני א"י אם החזרתיך חייב איירי בדתבעו ליה סיפא נמי בכה"ג והוצרך לדחוק לצאת י"ש ולמה לא מוקי המשנה במקום דלא ה"ל למדע שגזלו באונס כי חשב הוא שלו וכדומה אופנים טובי ולכך סיפא פטור ורישא חייב אלא ודאי בכה"ג אף בפרעון פטור וכמו כן מ"ש התו' פ' הפרה דבמקום דלא הוי למדע לא אמרינן משאיל"מ והביאו ראיה מהא דאמרינן שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין יורשים והטעם דלא ה"ל למדע וקשה אם כן יורש שאמר יודע אני שאבי חייב לך אבל א"י אם פרעך למה יפטור ואי הטעם דאמרינן אלו הוה קיים אבוהון הוה טוען בברי דפרע וטענינן ליורש כל מה דהוי מצי לטעון דאם כן אף בשבועה נימא כן אלו הוה חי הוה טען ידעתי ואיני חייב כלום והוה מפטר בשבועה ועכשיו דמת פקע חובו וכמ"ש באמת הש"ך בסי' ע"ב לדחות בזה ראיית התו' דבעינן ה"ל למד' במשאיל"מ מהך דיורשים אבל הרא"ש דלא ס"ל כן אם כן יקשה מהך דטוענין ליורש דלמא פרע אביו ועכצ"ל דבזה גם כן הטעם דכיון דלא ה"ל למד' אף בא"י אם פרעתי פטור וכן מצאתי בבעה"ת שער ל"ח דין ד' יורש שאמר א"י אם פרע אביו פטור ואע"ג דלוה שאמר א"י אם פרעתיך חייב ה"מ בלוה גופי' דה"ל למידק ולידע ומדלא דק ולא ידע אם פרע או לאו איהו דאפסיד אנפשי' אבל יורש לא פשע בדבר כשאינו יודע בפרעון הרי הדבר מבואר דאף בזה בעינן ה"ל למידע ובהכי ניחא דברי תו' שבוע' דף מ"ה ד"ה וניתב ליה בלי שבועה לשכיר הואיל ובעה"ב טרוד בפועליו והקשה התו' הא קי"ל אפי' ברי ושמא הממע"ה ותי' דהוי כא"י אם החזרתי לך ולכאורה תמוה דקארי ליה מה קארי לי' הלא כל הספק בפרעון דבקציצ' בעה"ב נשבע ומדכר דכיר ופשיטא דהוי א"י אם פרעתך ומה מקום קושי' זו וכי נעלם מעיני תו' בקושיא דבפרעון לכ"ע חייב ומשנה שלימה היא סוף ב"ק אמנם ניחא דסבירא ליה לתו' דהא כאן הבעה"ב עומד וצווח פרעתי ונודע לי בבירור רק אנן לא מהימנין ליה דאמרינן לרב טרדותיו שכח אם כן מאי ה"ל למדע שייך דמה ה"ל לעשות ומה פשע הא הוא צועק באמת דקדקתי היטב ופרעתי לו ולכך תי' התו' דמכל מקום ה"ל כא"י דפרע או דחכמים חשו לטובת השכיר ותקנו כאלו אומר כך להדיא דא"י או דגם כן פשע דה"ל לפרוע בעדים לבל יעשה עול לפועלים כי יודע כי טרוד ובקל יטעה. ובהכי ניחא גם כן דברי תו' כתובות דף ט' ע"ב ד"ה אי דהקשו בהך משנה הנושא אשה ולא מצא לה בתולים דסבירא ליה לר' יהושע לא מפיה אנו חיי' ושקלת מנה למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה והקשו התו' לא ליתיב לה מידי דנטען אולי תחתיו זינתה ברצון והפסידה כתובתה ומכח זו ביקשו התו' לחדש דין דבס"ס מוציאין ממון והוא דחוק בתכלית ולכאורה אין כא קושיא דהא סבירא ליה להתו' בב"מ ובדוכתי טובא דארוסה אית לה כתובה אם כן תיכף משעת אירוסין נתחייב בכתובה והוא יטעון דלמא זינתה אח"כ והיא טוענת ברי לא זניתי אם כן ה"ל א"י אם פרעתיך וחייב משא"כ בטוען דרוסת איש קודם לאירוסין ה"ל ספק אם נתחי בתי לך ולכ"ע פטור אפי' לר' יהודא דלא ה"ל למדע כמ"ש התו' שם ועכצ"ל דגם בפרעון אי לא ה"ל למידע פטור וקושי' התו' שפיר דיטעון בספק אולי זינתה תחתיו ולא ה"ל למידע אך לעומת זה לפי דעת הרמב"ן בבעה"ת שער ט"ל ח"ב ד"ב דכתב על הך מימרא דר"ה ור"י מנה לי בידך כו' ברי ושמא ברי עדיף אל תטעה במה שאמרו מקצת מחברים דלא אתמר הכי אלא במנה לי בידך דה"ל למידע דהא טעותא הוא דטעמא משום ברי ושמא ברי עדיף ולא משום פשיעות' כלל ע"ש ואם כן ה"ה בא"י אם פרעתיך דלא תליא כלל משום פשיעות וכן מוכח בנ"י ר"פ הגוזל דפסק בשואל חמור לרכוב עליו שלוחו מתה הבהמה בדרך ולא נודע אם מחמת מלאכה אי לא וכתב הנ"י כיון דקי"ל דאין חייב עליו עד שעת אונסין ה"ל כאומר א"י אם הלויתני ופטור וקשה אפי' דחייב תיכף משעת משיכה וה"ל כא"י אם החזרתי לך מ"מ הא לא ה"ל למדע מה קרה לחמור בדרך בשלוחו והוא אמר למשאיל שישאיל לו לשלוחו ועכצ"ל דמ"מ בא"י אם פרעתיך חייב וכן מוכח מתוך דברי הטור בסי' ע"ב והוא בש"ע לעיל ע"ב סי"ד בטוען המלוה נאנס המשכון ישבע וגובה חובו ונתן הטעם שהרי אין הלוה יודע כיצד אבד וה"ל כהלויתני וא"י אם החזרתי לך וקשה הא כאן לא ה"ל ללוה לידע באיזה אופן נאבד משכונו ביד המלוה ומה בעי גביה דמלוה ומכל מקום דימה הטור והש"ע אותו לא"י אם פרעתיך ולא קאמר הטעם דאין ענין הלואה למשכון דהלואה ישלם ועל המשכון המלוה רק שומר ישבע ש"ש רק קאמר דה"ל כא"י אם פרעתיך ש"מ דאף בכה"ג חייב לפרוע וכן מורים דברי הרא"ש בריש כתוב' שכתב על תלמידי ר' יונה שכתבו בשם ר' יונה דאם מצא פ"פ והיא אומרת נאנסתי דאף דליכא ס"ס מ"מ נאמנת מדר"ג דאמר לקמן במשנה דנאמנת נאנסתי דברי ושמא ברי עדיף וכתב הרא"ש דטעו לכתוב כן בשמו דלא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף אלא במקום דאיכא מגו או חזקה וכאן ליכא חזקת כשרות דהא רוב ברצון אלים מחזקה וקשה אם כן גם שם בר"ג למה נאמנת לימא רוב ברצון אלים מחזקה ודילמא תחתיו זינתה ברצון ואם כן חזקת הגוף מסייע ליה דעכשיו זינתה וברצון ואלי' מחזקת כשרות כמ"ש הרא"ש ואי דסבירא ליה לחלק בין ממון לאיסור בלא"ה נדחה כל ראי' ר' יונה וצ"ע לכאורה אמנם לפי הנ"ל ניחא דודאי סבירא ליה להרא"ש דלא אלים רוב ברצון כ"כ לדחות חזקת כשרות לגמרי דהך חזקה דאורייתא ורוב דרצון דרבנן ואינו רוב מוחלט כמ"ש התו' רק זהו מועיל ודאי רוב דרצון לשויא ספיקא ואם כן שם קודם אירוסין הא יש לה חזקת גוף ולאחר אירוסין דרוב דרצון מכחיש לחזקת כשרות ה"ל ספיקא ואם כן ה"ל א"י אם פרעתיך דספק אם ברצון אם באונס וחייב משא"כ לאיסור כיון דמשויא ליה ספיקא והוי רק חד ספיקא אסורה וזהו מורה כמ"ש דא"צ לידע ומכל מקום חייב בפרעון בספק. ואין להקשות אם כן הא דאמרינן בפ' הכותב ובכמה דוכתי דמתו עד שלא שתו הפסידה כתובתה לב"ה דאין ספק מוציאים מידי ודאי ואף ב"ש החולקים הטעם משום דסבירא ליה שטר העומד לגבות כגבוי אמאי הא היי ליה א"י אם פרעתיך דכתובה נתחייב תיכף והספק אם זינתה אחר כך וה"ל ספק בפרעון והיא טוענת ברי שלא זינתה ולמה תפסיד כתוב' ועכצ"ל משום דלא ה"ל לבעל לידע אם זינתה או לא דסוטה שאני דרגלים לדבר ואמרו בסוטה ופ"ק דנדה ספק ועשהו התורה כודאי שרגלים לדבר שקינ' לה ונסתרה. אך מדברי תו' בסוטה דף כ"ה ע"ב ד"ה כו' דהקשו לב"ה למה אינן גובות תיקש' לר"ה ור"י דסבירא להו בפ"ק דכתוב' ברי ושמא ברי עדיף ותי' ממש כמ"ש דכל זמן שלא שותות לא מיקרי טענה שלה ברי כלל דרגלים לדבר כו' משמע דס"ל דאף דאמרינן דס"ל למ"ד ברי עדיף אפי' בדלא ה"ל למידע מ"מ בא"י אם פרעתיך דהטעם משום ספק אין מוציא מידי ודאי בעינן ה"ל למידע דאל"כ למה הקשו התו' הך לר"ה ור"י ולא לכ"ע דהא א"י אם פרעתיך לכ"ע חייב וכאן אם זינתה והפסידה כתובתה ה"ל כא"י אם פרעתיך וקשי' לכ"ע אלא ודאי דבזה שפיר סבירא ליה דבעינן ה"ל למדע וזהו לא שייך כאן ולכך הקשו לר"ה ור"י כפי ס"ד בגמ' דכתובות דאמרינן הא דר"י דשמואל היא אפי' במקום דלא ה"ל למידע ברי ושמא ברי עדיף שפיר קשה אף היא תגבה כתובתה וא"ש (ולכך כתבו תו' דפליגי בכתובה אף דעיקר מחלוקת הוא שילהי ב"ק רק דמן כתובות משמע דאפי' לא ה"ל למידע ס"ל ברי ושמא ברי עדיף) וא"כ י"ל אף הרמב"ן מודה בפרעון אף דס"ל דר"י ור"ה ס"ל בכל דוכתי אך זהו דוחק. ויותר אפשר לומר דס"ל להתו' שם הואיל וכתובה לא ניתן לגבות מחיים ולא בריר חיובו עד שימות הבעל או תתגרש אף דשעבודו חל תיכף מעת נשואין מכל מקום לא מיקרי חייב עד עת ראוי' לגבי' ולכך אמרו דלא משתעבד' בדר"ן הואיל ולא בריר חיובא ולא מיקרי חייב לה ואם כן לא שייך אין ספק מוציא כו' דגם החוב אינו ודאי דאלו תמות לא יתחייב לה כלל ואימת הוי ודאי חוב כשמת בעלה ואז כבר קדמה הקינוי וסתירה וה"ל ספק אם חייב לך ולכך לא הקשו התו' רק לר"ה ור"י דסבירא ליה בחוב ברי ושמא ברי עדיף ואף אשה זו במיתת בעלה טוענת ברי לי שבעלי חייב והטענה למולה רק ספק וא"ש ודוק דבזה לכאורה אין ראיה כ"כ מ"ש מתו' דכתובות אמנם באמת מכל מקום ניחא דמנלן לתו' סברא זו להקשות מיניה לר' יהושע ולהוכיח דס"ס מהני דלמא לא סבירא ליה לגמרא סברא זו ומנלן להקשות והך דסוטה בלא"ה מיושב כתי' התו' שם וכמש"ל ואחרי שבארנו כי יש כאן מחלוקת קדמונים ז"ל בא"י אם פרעתי במקום דלא ה"ל למידק אי חייב או לא נראה בנידון המושאל אם זה נתן לו המעות בחפזון ולא עיין בהם כל צורך כראוי לדעת אם יש בו מטבעות מזויפת או לא ומכח זה א"י להכחישו וה"ה אם קיבל המעות מיד אחר ולא עיין בהם רק נתנם לו כדרך התגרים חייב בפרעון דה"ל למידק ולעיין ובזו לכ"ע א"י אם פרעתי חייב אבל אם עיין ולא ראה בו סיגים רק אא"כ החזיר לו כסף סיגים מחופה כאשר שכיח המזייפים שאין ניכר בעת נתינה א"כ לא ה"ל למידע ובזו י"ל קים ליה כדעת התו' וסייעתם דבמקום דלא ה"ל למדע אפי' א"י אם פרעתיך פטור והרי זה פטור מלשלם: שוב מצאתי ראיה ברורה דפטור בחדושי רשב"א ספ"ק דגיטין בהנהו גינאי דעבדו חושבנא ופש להו חמשה איסתרי ואמרו לתתן למרי' דארעא בפרעון ואח"כ באו כי טעו בחשבון ולא פש ליה גבי' ולא מידי ומרא דארעא הודה שטעות היה כתב רשב"א דבני גנאי נמי פטורים מפרעון דמרי' ארעא משום דאמרי' חושבנא בקושטא הוי ולאו כל כמינך להודות שהיה בטעות ואפי' דאמרי דאשתלי ולא ידעו אי בטעות הוי או לא מ"מ פטורים דה"ל כא"י אם חייב לך דפטור ולא דמי לא"י אם פרעתיך דהכא הא אמרי ודאי פרעו אלא את דאמרת דאשכח טעותא האי טעותא לא ידענא עכ"ל הורה לנו בבירור בשכבר נעשה הפרעון ונסלקו איש מאת רעהו ואח"כ טוען כי היה הטעות לבטל הפרעון למפרע והלה טוען א"י תו אין בגדר א"י אם פרעתי דכבר נסתלק החיוב וה"ל כא"י אם חייב לך והיינו הך דטעות במטבע דכיון דכבר נעשה פרעון כו' דמ"ש טעות בחשבון ומ"ש טעות במטבע המזויף היא היא והרשב"א אפשר אזיל לשיטתו דכתב בגיטין דף ע"ח היכי דאיכא רגלים לדבר דפרעו לא אמרינן בא"י אם פרעתי דחייב לשלם ע"ש ואין רגלים יותר מזה דכבר נפרע ופשוט וראיתי מי שרוצה להוכיח מתו' גיטין דף ע"ב ד"ה מחצה על מחצה יחלוקו דהקשו אם הוא מחצה על מחצה קרוב למלוה וקרוב ללוה למה יחלוק ונימא הממע"ה ויפטור הלוה וקשה איפכא ה"ל להקשות כיון דבס"ד ס"ל לתו' דהוא ספק כמ"ש מהרש"א שם להדיא א"כ הלוה חייב לשלם הכל דהא ה"ל ספק בפרעון והחוב ברור אלא כיון דכבר נפטר החוב תו לא הוי ספק פרעון ואין משם הוכחה דשם שניהם טוענים ספק המלוה והלוה ולכ"ע פטור כמש"ל אך מדברי רשב"א הנ"ל נראה ברור ומ"מ לדינא נראה כמ"ש דאם לא עיין כלל במעו' ונתנם אפשר דלא דמי לטעות בחשבון אבל אם עיין ברור דפטור וכן יש להורות והארכתי קצת כי זהו הכלל הוא גדול בדינים.