אורים ותומים, תומים · סימן ע״ד, י״ב

שהלוהו בכל ענין כתב בתשובת מהר"ם הובא במרדכי פ' הגוזל מי שגירש אשתו והבטי' ליתן לה עד חנוכה מעות היוצא אז בהוצאה וביום ראשון דחנוכה נפסל המטבע ופסק מהר"ם דעד חנוכה זמן ערב חנוכה ונותן לה מטבע היוצא ערב חנוכה. והרב מהרש"ל רצה לפסוק מזה דהמלוה לחבירו לזמן ובזמנו היה תובעו והו' דחהו בלך ושוב ובין כך נפסל מטבע חייב לשלם לו מטבע היוצא אח"כ וכב' השיגו הש"ך דמשם איפכ' נרא' דהא פסק מהר"ם דנותן לאשתו מטבע שהי' יוצא בערב חנוכה אעפ"י שנפסל. איברא אף דאין להמהרש"ל ראי' משם מ"מ אפשר דדינו אמת הואיל ודחהו בלך ושוב אם כן היה גרם בהפסדו ואלו פרעו בזמנו היה מוציאו במקום אחר אך מ"מ לא נ"ל חדא דהוא גרם בעלמא ועוד התו' הקשה שם למה בלא התנה נותן לו מטבע הנפסל' הא בגזל אומר לו הרי שלך לפניך משמע דלולי המטבע בעין א"י לומר הרי שלך לפניך ובמלוה להוצאה ניתנ' ה"ל כאילו אינו בעין וקשה מאי קו' הא בגזל הפסידו דלולי דגזלו היה מוציאו בדוכתי' טובי טרם שנפסל והר"ז גרוע מהלו' שדוחה למלו' בלך ושוב כי שם דרך הלוי' כך משא"כ גזלן הרשיע לעשות וגרם רעה לחבירו ועכצ"ל דבשביל כך אין לחייבו ממון ומכ"ש בעובדא דמהרש"ל ולכן ברור דאין להוציאו מיד מוחזק: