אורים ותומים, תומים · סימן ע״ג, ט׳

וישומו אותו הרב המ"א בא"ח סי' ש"ו השיג בזה על מחבר דלא קאמר הרא"ש וטור רק דיתן המשכון בסתם ומ"מ הוצרך לטעם דחפצי שמים התירו משום דאף משכון אסרו ומכ"ש אם נתנו בתורת פרעון. ונכון אתו דהא לפמ"ש התוס' בריש שבת לחלק בין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו דאם לא פשע אז אומרים חטא וכו' אבל לא בפשע וא"כ אין כאן ראיה ממשדכין תינוקות דשם לא פשעו משא"כ כאן דפש' דה"ל לפרו' ע"ש. ובפרט לפמ"ש הרמ"א בא"ע סי' כ"ט ס"ו היכי דאמר התקדשי לי בדינר ונתן לה משכון ואמר זכה בגוף המשכון דינר הוי מקודשת א"כ ש"מ דזוכה בו וה"ל נתינה ואף כאן יכול לומר כן. והמ"א כתב דישומו ע"י גוים. ואין להקשות מה לנו כל זה ישאל על נדרו דאין לך פתח חרטה גדול מזה דאילו ידע דיזדמן בשב' לא היה נודר די"ל דהוי ע"ד חבירו ואע"פ דקי"ל בנודר עד"ר לדבר מצוה מתירין שלא בפניהם וכאן הוי דבר מצוה שלא יעבור שבועתו וישמור שבת מחללו דבשלמא התם ניחא ליה לרבים להתיר כדי לקיים מצותו של ה' והחזקה שכך דעתם אבל כאן הוא עומד וצווח אם יתירו לו שבועתו מי יודע אימת יגיע לפרעון ועכשיו דהגיע עלי' איסור שבועתו יפרע ולא ניחא ליה כלל בהתר':