אורים ותומים, תומים · סימן ע״ב, כ׳

ולא לנאמן דין ש"ש הרב הש"ך בסעיף קטן ל"ד תמה דהא ה"ל ש"ש לדעת המחבר משום פרוטה דר"י דאף דנימ' דלא הוי ש"ש משום דנפק עלי' קלא דהימני' לא שייך בזה כמ"ש רשב"א באריכות מ"מ פרוטה דר"י איכא וממנעי ולא עבדי לא שייך כאן דהא הם רצים לקבל וכמ"ש הרשב"א להדיא ובאמת לדעת המחבר לקמן בסי' ר"צ דכל אפטרופס הן מינהו אבי יתומים והן מינהו ב"ד הוי ש"ח וצ"ל דלא הוי ש"ש משום פרוטה דר"י דלא מקרי עוסק במצוה דהא יש ליתומים לשלם לא' שיעסוק בדבריהם ועסקיהם בכל אופן ועיין מש"ל בסי' ר"צ ואם כן לק"מ אלא שהש"ך לשיטתו דשם בסי' ר"צ השיג על מחבר ודעתו דגם אפטרופס הוי ש"ש מכח פרוטה דר"י ואם כן ה"ה הכא בנאמן דדמי לאפטרופוס וכמ"ש הש"ך באריכות ולכך קשה כנ"ל. ולפמ"ש לק"מ דהא הנאמן דמשכן לבעלי בתים בשביל מסים אין מלוה להם ברצונם אדרבא אם יש להם צריכין לשלם רק כשאין להם לוקח משכנו' ואם כן בעת הלקיחת המשכון אין כאן מצוה דהא אין מלוה מרצונו כלל וחז"ל אמרו ונוגשיך בצדקה אפי' גבאי צדקה ומכ"ש הממשכנים בשביל מס וליכא כאן בשעת לקיחת המשכון כלל מצוה עד דיפטור באותו רגע מריפתא לעני' רק אחר כך דמחויב לנער ולשטח המשכון בזו הוי פרוטה דר"י וא"כ לא מבעיא לדעת רשב"א לעיל דסבירא ליה דעיקר תלוי בפרוטה דר"י בשעת הלואה וזו לא שייך כאן אלא לפי הסוברים כמש"ל בסק"ו דפרוטה דר"י הוי משום שטוח וניעור הא בררתי לעיל בס"ק י"ז בשם ריטב"א דכי הוי שטוח וניעור ש"ש אם תחילתו בעת הלוא' מצו' אבל בלא"ה לא וא"כ זהו דאין תחילתו מצוה כמ"ש דלא הוא המלוה כלל אף שטוח וניעור לא יחשוב לעוסק מצוה למחשביה לש"ש משום פרוטה דר"י ולא הוי ש"ש כלל ולק"מ והרשב"א דכת' בתשובה משום פרוטה דר"י לא קאי על הנאמן כלל כ"א על אפטרופס דאיירי ביה ולכך כתב אלא דקשי' מהך דגיטין ולא תי' מענין נאמן הנ"ל כלל ואילו כוונתו להקשות על נאמן דה"ל ש"ש מפרוטה דר"י איך הניחו בקושי' ויהיה כוונת הרשב"א איך שיהיה הדין אמת כמ"ש דלא שייך בנאמן פרוטה דר"י וכמ"ש בשם ריטב"א ודוק: