אורים ותומים, תומים · סימן ז׳, א׳

הרי זה פסול לדון לישראל. בכה"ג האריך דאיך היו שמעיה ואבטליון שלפי דעת רמב"ם בהקדמתו לספר מדע היו גרים גמורים וכן משמע בעדיות דוגמ' השקוהו סנהדרין זה נשיא וזה אב"ד ומזה העלה דהצבור קבלוהו עלי' לרוב חשיבות' ובקבולהו עליה מותר ע"ש שהאריך ולפי דבריו צ"ל אם קבלוהו חשובי עדה אע"פ שאין רוב צבור מסכימים הוי כקבלוהו עליה ויכול לדון דאטו בשמעיה ואבטליון הסכימו רוב ישראל בכל מקומות א"י וח"ל זהו מהנמנע אלא הואיל והסכימו סנהדרין וראשי חכמים וכה"ג בימים ההם הוה כקבלוהו כל ישראל עליהם אלא שאני חוכך דכי מהני קבלוהו עליו בד"מ דהרי יכול להפקיר ממונו וליתנו למי שרוצה ואף הוא יכול לומר הריני מתרצה לכל מוצא פיך אם ליתן או למחול וכדומה אבל בד"נ שאין רשות ביד אדם לומר הרגוני וא"כ פשיטא דלא שייך בי' קבלה וכי יכול אדם לומר הריני מכשיר קרוב או פסול ואם יחייב ראשי להריג' יקטלוני זהו אין בידו וכל טיבו של ב"ד הגדול בירושלים לדון ד"נ דין זקן ממרא ודכותיה וד"מ לא היו דנין ממש כלל וא"כ עדיין הקושיא איך יהיה מקהל גרים ראשי סנהדרין. ולכן צ"ל או דמלך שאני כיון דרשות ביד מלך להמית ולהרוג לתקון מדינה כמ"ש הרמב"ם בהל' רוצח ע"ש אף הוא אם רואה אדם גדול בתורה ומדע יכול למנותו לראש לדון אפי' ד"נ כי אתו דבר חוק ומשפט וכן אמרו דריש גלותא יכול ליתן רשות אפי' למאן דלא גמיר וסביר כולי האי והכל מטעם חוק המלך כמ"ש הריב"ש עיין לעיל ס"ג וא"כ שמעי' ואבטליון נתמנו מפי מלך כי בימיהם היה מלכי חשמנאים הכשרים ויכולים לדון בכפי' כי יד המלך היה עמם או שנאמר כי באמת אלו היה בא דיני נפשות לא היו דנים ולא נתמנו לכך רק למקבלי שמועה ובירור הלכה בתורה שבע"פ לעוצם חכמתם ובינתם ויראתם הקודמת ובזו היו נשיאים ואב"ד ולא לדון דיני נפשות וצ"ע: