אורים ותומים, תומים · סימן ס״ז, כ״ה

יתומים קטנים שיש להם מלוה ביד אחרי' וכו' פי' סמ"ע הן שירשו מאביהם והן שהלוהו הם לאחרים ולפי דברי הב"י ברש"י וכמ"ש הדרישה דלכך לא פסק רש"י כר"ש דאין של יתומים משמט משום דפי' הא דאר"ח כותבין פרוזבול ליתומים על נכסי אפטרופסי' איירי דיתומים הם המלוים וא"כ קשה הא בהניח להם אביהם הא אין של יורש נשמט ואי בשל עצמן הא איתא הך דאמר ר"י א"ש דא"צ פרוזבול אלא ס"ל לרש"י דר"ח פליג אר"ש ואיירי ביתומי' שהלוהו הם והך דר"י א"ש איירי בירשו מאביהם דוק' אבל אם הם מלוי' צריכין פרוזבול וכ"כ הסמ"ע בס"ק מ"ז: אך לא הבנתי טעם לחלק דלמה יהי' ב"ד יד יתומים דוקא למה שירשו מאביהם ולא מה שהלוהו הם מ"ש אדרבא אם הם מלוים פשיט' דידם יד ב"ד וכן משמע בפ' ד' וה' דלכל מילי אמרי' דב"ד יד יתומי' ובאמת הא דפירש"י שירשו מאביהן ולא פי' שהם הלוו שני תשובות יש בדבר חדא דהא אמרי' בפרק א"נ דף ע' דלא יהיבינן זוזי דיתמי רק למאן דאי' ליה דהבא פריכא ליתן אותו למשכון וקאמר ר"א תינח וכו' אי לא משכח גברא דאית ליה כהאי ניכלו זוזי דיתמי אלא יהיבנן לגברא דמשופע בנכסי וכו' הרי לוני חשש דניכלו זוזי דיתמי א"כ לא יהבינן לגברא רק בדהבא פריכא א"כ איך במציאות ביתומים שהלוו דיצטרכו פרוזבול בלי עסקא א"כ לית להו רווחא ליתמי ולא שייך נכלו זוזי דיתמי א"כ לא יהיבנן רק בדהבא פריכא וה"ל משכון ואינו משמט כלל ואי דיהיבנן בתורת עסקא דשייך בי' ניכלו זוזי דיתמי הא בעסקא אין משמט לדעת הרדב"ז שכתבתי לעיל ס"ק וי"ו. ולכך פירש"י שהיו יורשים החוב מאביהם. אבל עוד פי' שני נ"ל ברש"י דלא הבנתי מה צריכי' יתומים קטנים פרוזבול הלא אינם בכלל מצות ואינם חייבים בשמיטת כספי' כלל וקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווים להפרישו ומכ"ש לדעת רשב"א דבאיסור דרבנן אפי' למספי ליה בידים שרי ושביעית דרבנן ועיין בא"ז לב"מ דף ע' שם דהביא בשם רשב"א וריטב"א ביותר ביאור דאפי' רבית קציצה ביתומים לית בהו איסורא כלל דיתמי לאו בני מצוה נינהו ואפילו למ"ד קטן אוכל נבילות ב"ד מצווים להפרישו אין זה רק לענין שחיט' דהוא להרוויח ולא לכלות קרנם רק חכמים אסרו דלא לגרור בתרי' כשיגדילו ע"ש. וכל זה באלף קו' לשמיטה דאין דומה כלל לרבית דפשיטא דלא שייך בי' חיוב השמיטה ובפרט בשמיטה דרבנן. ולכן נראה דרש"י ס"ל דכיון דיד ב"ד הם אף שגדלו יתומים ואח"כ חל שמיטה ג"כ אינו משמט דכבר ה"ל כאלו נעשה בקטנותם פרוזבול דאז ה"ל כמסור לב"ד וכנעשה פרוזבול וכי צריכין לעשות פרוזבול כל יום כשנעשה פ"א סגי ובהיותם קטנים כבר נעשה פרוזבול ומה צורך עוד וא"כ שפיר משכחת ליה שירשו חוב מאביהם בקטנותם ועכשיו הגדילו וחלה שמיטה וא"כ עכשיו בני מצוה נינהו והיה צריכין פרוזבול וקמ"ל שמואל דא"צ דה"ל כאלו כבר עשו פרוזבול בקטנותם דמסרו שטרם לב"ד וכן צ"ל לבעה"ת דהואיל דס"ל כרמב"ן דהלכה כר"ש דאין היורש משמט פי' הא דאר"ח כותבין ליתומים על נכסי אפטרופסי' דמיירי דיתומים הם הלוים ולא פי' דעושים פרוזבול כשהם מלוים כדי כשיגדילו יתומים ויחול שמיטה ולכך אם יש ליתומים אז קרקע מזכה ללוה וה"ל כשיש לו קרקע בעת פרוזבול ומועיל אף לכשיגדילו ואף דאין להם כיון שיש לאפטרופוס ה"ל כיש ליתומים ועכצ"ל דכיון דבקטנותם ה"ל ידם כיד ב"ד אפי' כשיגדילו תו א"מ דה"ל כפרוזבול. אבל ל"ל דהם מלוים א"כ כשמלוים בקטנותם א"כ לא היה שטר בכלל שמיטה דקטן לאו בר מצוה אף כשיגדילו תו לא חל שמיטה כלל וכמש"ל בס"ק י"ט בשם רשב"א על שטר של גוי שנמכר לישראל דבעינן שיהיה שטר התחלתו חל עליו שמיטה ומ"ש גוי ומ"ש קטן וא"ש. ויהיה הפי' ברש"י בא' משני אופנים עכ"פ ס"ל לרש"י דע"כ הך מילתא דיתומים א"צ פרוזבול ע"כ איירי בירשו מאביהם וא"כ מוכח דלית הלכתא כר"ש. ובאמת לולי דמסתפינא הייתי אומר דס"ל לרש"י פי' אחר בדברי ר"ש דלא קאי על יורשי המלוה רק על יורשי הלוה דאם מת הלוה והניח נכסי' אין בהם שמיטה דעיקר מה שהקפיד התורה הוא ללא יגוש אותו דהוא משועבד גופו ונכסיו אינו ערבי' ובשביעית פטרה התורה לבל יכול לנגוש אותו והפקיעה שעבוד הגוף. וזהו בלוה חי אבל במת בלא"ה על יורש אין שום שעבוד הגוף דהוא לא נשתעבד כלל רק נכסי אביו הם ערבי' בשביל אביו ובמה יחול שמיטה אביו מת ונכסיו ערבי' מיום הלואה ועליו הוא לא נשתעבד כלל וא"כ ברור דמסתבר למאוד דיורש הלוה בו לא שייך שמיטה וא"כ י"ל כך פי' דברי ר"ש ולשון הוא משמט ויורש אינו משמט י"ל שהוא לשון מושאל דהוא הלוה יכול לטעון משומט אני ולא היורש. ובקל יש לתקן בין משמט למשומט כי דברים אלו שכתבו בשם ספרי לא נמצא בספרי כמ"ש הגי"ת וכתב דחפש ולא מצא. ובאמת נעלם מגי"ת (עד שהוצרך לדחוק עצמו) שהוא תוספתא סוף מס' שביעות ר"ש אומר היא משמט ואין יורשים משמטים וכו' וכבר נודע כמה מהטעות נמצא בתוספתא ובקל יפול בזה הטעות וכצ"ל הוא משומט ואין יורשי' משומטים וקאי הכל בלוה דזה מסתבר לחלק כמ"ש: אמנם הרמב"ן דתפס להלכה דברי ר"ש אליבא דפירושו צ"ל דאיירי הך דשמואל דא"צ להעמיד אפטרופוס ביתומים המלוי' וצ"ל דאיירי בעסקא דהא בלא"ה אין להלות רק בדהבא פריכא א"כ דברי המהר"ם מוכח דאף בעסקא פלגא מלוה משמט ולא כהרדב"ז ודוק ומ"ש הכה"ג אף אליבא דרמב"ן אין יורש משמט היינו יורש קטן ולא גדול אין טעם בדבריו כי מה שמיעטה תורה יורש אין הבדל בין קטן לגדול וכמ"ש הגי"ת ואדרבא ביורש קטן אפשר דא"צ קדא דהוי כמוסר שטרות לב"ד דד"ת אין משמט כמ"ש התי' בפ"ק דמכות. ובאמת בדברי הב"י דמוקי לפירש"י הא דתנן כותבין ליתומים על נכסי אפטרוסי' איירי כשיתומים הם מלוים יש לדקדק דהא בעינן דיזכה הקרקע ללוה ומי הוא המזכה אם הם היתומים הא קטנים הם ולאו בני זכיי' ואי אפטרופוס א"כ פשיטא כשיזכה קרקע משלו ללוה מהכ"ת לא יהני ולא יהי' אפטרופוס רק איש אחר אם הוא רוצה לזכות משלו ללוה מאן מוחה ע"י. ומזו אפשר להליץ במ"ש בבעה"ת בשם ר"י אלברצלוני דבעינן דאף למלוה צריך שיהיה קרקע ונתן טעם כדי להקנות השטר לב"ד ותמה הב"י הא בירושלמי פליגי רב ור"י ולר"י א"צ למלוה קרקע והלכה כר"י ואפשר לומר דר' יוחנן בירושלמי אזיל לשיטתו שם דס"ל דעל שט"ח לפי דקימ"ל אחריות ט"ס א"צ פרוזבול ומוקי ליה בירושלמי הא דתנן דאף מלוה בשטר משמט ר"מ היא דס"ל אחריות לאו ט"ס היא וא"כ לדידיה עיקרו של פרוזבול למלוה שלא בשטר א"כ למה צריך למלוה קרקע אי להקנות השטר הא עיקרו רק למלוה בע"פ אבל לפי דלא קיימא לן כר' יוחנן בזה ואפי' מלוה בשטר בעי פרוזבול א"כ מסתברין מילתא דרב דצריך למלוה קרקע כדי שיקנו ב"ד השטרות ולישנא דמשנה מסייע ליה דקתני ליתומים על נכסי אפטרופוס משמע הפרוזבול לטובת היתומים והם המלוים כמ"ש הב"י וקש' ליה כנ"ל איך אפשר ליתומים קטנים לזכות ללוה ולכך לרב ניחא דבעי הן למלוה והן ללוה נכסי' וקמ"ל דאם אין ליתומים המלוי' נכסים וללוה יש יכול לכתוב פרוזבול הואיל דיש לאפטרופוס וא"ש ודוק: