אורים ותומים, תומים · סימן ס״ז, ט״ז

משעה שקבע לו זמן וכו' הכה"ג הקשה דרש"י בפ' א"נ וכן הנ"י ור"ן בפ' מי שהיה נשוי פי' זקף במלוה פי' כתב שטר אני חייב לפלוני כך. ונראה דהרא"ש דמפרש זקוף במנוה גבי שביעית דקבע זמן פרעון מלבד די"ל זקיפה האמור בשמיטה אינו כשאר זקיפה דהא על כתובה אמרי' דמשעה שתזקוף משמטה ושם ל"ל כתיבה דהרי כתוב ועומד הוא מתחילת כתובה. וגם במשנה לא נאמר הלשון זקפו במלוה רק סתם הקפות חנות אינו משמט ואם עשהו מלוה משמט ע"ש אף גם משום דקשי' הך דשוחט הפרה ודחיק' לי' דר"י הוא ומישבו דאיירי דזקפו במלוה או לפרוע בי"ט בפירות או בשאר אוכלין או דקבע זמן לפרעון כשיהיה אפשר לפרוע ואם כן כשאגלאי מילת' דחול היה אף לענין זמן פרעון היה חל תיכף (וזהו נראה הפי' בירושלמי דפריך וכי ראוי לתבעו בר"ה ומשני כיון שהוא ראוי להאמינו ראוי לתבוע וכיון שהוא ראוי ליתן לו מעות ולא נתן נעשה ראשונה מלוה והיינו כיון דמשום שמחת י"ט התירו חכמים להאמינו אף דהלואה והקפה בי"ט אסור אף ראוי לתבוע בפרעון פירות לצורך הרגל אף דפרעון בי"ט אסור מכל מקום כמו שהתירו הלואה לצורך י"ט כן התירו הפרעון ועיין א"ח סי' ש"ז ואם כן דראוי ליתן לו מעות ומעות ל"ד רק דמי שויו של בשר פרה ולא נתן ה"ל מלוה ונשמט דיש בו לא יגוש. או כיון שראוי להאמינו כלומר דהשתא אגלאי מילת' דחול הוי והיה ראוי לעשות בו הלואה גמור' אף לענין תביעה אמרי' כן דנעשה כאלו בחול היה וא"ש ידוק והמפרש לס' זרעי' לא פי' בו כראוי) ואם כן די"ל דמיירי בזקוף ע"כ צ"ל דזקוף פי' דקבע זמן דל"ל דכתוב דכתיבה בי"ט מי שרי ולכך הוצרך לומר זקיפה פי' קבע זמן לפרעון. ובזה י"ל דגם הרמב"ם מפרש כן והיה לו הוכח' משבת פרק השואל דפרכינן למ"ד הלואת י"ט לא ניתן לתבוע למה אם בהך דשוחט הפרה אם חודש מעובר משמט וקשה לפי גי' הכ"מ ור"י קורקוס שכתבתי לעיל בס"ק י"ב דאם התנה שלא יתבענו כלל מכל מקום שביעי' משמט ונתנו הטעם הואיל ומצי תפיס אם כן מ"פ הגמ' למה משמט הא ליתא בכלל דלא יגוש דהא בזה ג"כ אי תפיס לא מפקינן כמ"ש הר"ן להדיא ומה נשתנה זו מהתנה ע"מ שלא יתבענו ואפי' נימא דלא כפי' רשב"א בחידושיו רק כפירש"י מה משמט שייך בי' הא מושמט וקאי דלא ניתן לתבוע מכל מקום קשה דהא גם בהך דהתנה שלא יתבענו כתב הרמב"ם דמשמט והיינו לענין שלא יועיל תפיסה ואם כן אף י"ל הפי' כן וקושי' זו צ"ע לגי' הכ"מ ורי"ק: וליישב צ"ל דגמ' לא סבירא ליה דהך השוחט אתי' כר"י דדוחק הוא רק סבירא ליה דמיירי בזקוף במלוה והיינו שקבע זמן לפרעון ואם כן פריך הגמ' שפיר בשלמא ניתן לתבוע י"ל דזקוף זמן לפרעון והוי זקף ונעשה מלוה משא"כ אי לא ניתן לתבוע מהכ"ת יזקוף ומה יהני זקיפתו הא לא ניתן לתובעו כלל ואם כן חזר הדבר דה"ל כהקפת חנות בעלמא ומשני הגמ' כיון דאגלאי מילתא דחול הוי ולא הוי רק י"ט דרבנן ניתן לתבוע ומהני בו זקיפה כמ"ש תוס' וע"ת כך זקפו דאם יתעבר ולא יהיה הלואת י"ט דיפרעו ושפיר שייך בי' זקיפה וא"ש ודוק. אך עיין מש"ל בס"ק י"ב דנראה עיקר כגי' בעה"ת דלא יתבענו בשביעי' אבל לא יתבעו כלל פשיטא דאין משמט. ולכן הנכון בדברי הרמב"ם מ"ש בס"ק הקודם ובזו היה לכאורה נדחה דינו של הב"ח דסבירא ליה במלוה סוף שביעית אף דסתם הלואה למ"ד יום ואם כן ה"ל כמלוה עד לאחר שביעית מכל מקום משמט הואיל ולא קבע זמן וראי' שלו מהך דשוחט הפרה דאם חודש מעובר נשמט הא ה"ל סתם הלואה למ"ד יום ולפמ"ש דאיירי בזקף לו זמן פרעון תיכף אם כן נסתר ראי' שלו. אך מכל מקום לדינא נראה דבריו נכונים חדא דהא בירושלמי לא מוקי לה בזקף רק כר"י וקשה הא סתם הלואה למ"ד יום. ועוד נראה דכך מפורש בירושלמי דקתני התם מה ת"ל קרבה שנת השבע שנת השמטה דלא תאמר כל שלשים אינו רשאי לתובעו לאחר שלשים בהשמט כספי' הוא ולא יגבנו ת"ל קרבה שנת השבע שנת השמיטה ופריך לא כן אמר רב וכו' המלוה את חבירו ע"מ שלא יתבענו שביעי' משמטתו וכו' עכ"ל והמפרש לזרעי' מפרש דכך פי' דה"א המלוה סתם דיש לו זמן למ"ד יום לאחר למ"ד יום יהיה נוסג בו שמיטה ע"ש ודבר זה זר מהכ"ת נאמר כן ואם כן בטלת כל הלואות שבעולם דמי ילוה אם אחר כך יהיה מחוסר גביינא ואין צריך להאריך בפי' זה שרחוק מדעת אנושי. אבל הפי' כך דה"א בהלוהו סמוך לסוף שביעית בפחות מל' יום והא אף על פי דכל שלשים אינו רשאי לתובעו מכל מקום לאחר שלשים דכבר עברה סוף שביעית יהיה בהשמט כספי' ואף על פי שלא היה יכול לתבוע כל שלשים. לכך נאמר שנת השבע שנת השמיטה דוקא שכל שנה היה ראוי להשמט יצא זה שלא היה ראוי להשמט כי כל שלשים יום לא ניתן לתבוע ואינו ראוי להשמט ועל זה פריך דבאמת ליתא לדין זה דמה בכך דכל שלשים יום אין רשאי לתובעו מכל מקום שורת הדין דשמיטה נוהג בו דהא"ר על מנת שלא יתבענו מכל מקום שביעית משמטתו ואם כן הוא הדין לסתם הלואה וזה ברור ונכון בפי' ואם כן למסקנא דינו של הב"ח אמת ומבואר בירושלמי וצריך לומר גם כן דאף על גב דסתם הלואה למ"ד יום מ"מ אי תפיס המלוה משל לוה לא מפקינן מיני'. וכמ"ש גבי ע"מ שלא יתבענו עיין לעיל ס"ק י"ב משא"כ בקובעו זמן אע"פ דתפס מפקינן מיני' כיון דקובעו זמן ודוק: