דהשתא לא קרינן וכו' כתב הרמב"ם התנה עמו שלא יתבענו שביעית משמטתו וכ' הכ"מ דהוא ירושלמי ור"י קורקוס נתן טעם דהואיל דלצאת י"ש חייב לפרוע וכן אי תפס מהני הוא בגדר לא יגוש וגרע מהלוהו ליו"ד שנים ע"ש. ומדבריו משמע דכוונת הרמב"ם דהתנאי היה שלא יתבענו לעולם ולכך כתב דלצאת י"ש חייב. וכן אי תפס ולא כן משמע בירושלמי דבירושלמי מקשה אהא מהשוחט פרה וחלקה בר"ה ושם א"י לתבוע רק בשביעי' אבל אחר כך יכול לתבוע וכ"כ בעה"ת שער מ"ה ח"א דין ח' הגי' ברמב"ם שאם התנה עמו שלא יתבענו בשביעית שביעית משמט הרי דהתנאי היה רק שלא יתבענו בשביעית ולא שלא יתבענו לעולם ואם כן אין הטעם משום דחייב לצאת י"ש. דהא לאחר שביעית יפרע לו בהכרח רק צ"ל טעם אחר דאף דלא ניתן לתבוע מכל מקום אי תפיס לא מפקינן מיני' הרי הוא בכלל לא יגוש וצ"ל תפיס בעדים ולתפיס' שלא בעדים לא חיישי' דאל"כ במלוה ונעשה כפרני' קודם שמיטה למה אין משמט הא בדתפיס שלא בעדים לא מפקי' מיני'. ונראה דמשום זה כ' בעה"ת שם דלא בריר ליה אבל באם התנה שלא יכול לתבוע לעולם אפשר לכ"ע לא הוי בגדר החוב ואין שייך בו השמטה ודוק:
אורים ותומים, תומים · סימן ס״ז, י״ב
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 1
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.