אורים ותומים, תומים · סימן ס״ו, ד׳

י"א דאין חייב לקבל מ"ש הש"ך בס"ק ח' הניח בצ"ע דהא בבעה"ת שער נ"א חלק ד' נתן טעם דלכך א"צ לקבל מ"ש דהואיל דנתקיים המכירה באופן מה דיכול לומר קניתי גוף הנייר לצור עפ"י צלוחיתו ע"ש ובגי"ת אבל לפי דלא קי"ל כן ולא קנה כלל הנייר הדרן לדינא דמקבל על עצמו מ"ש. ובאמת הטעם הנ"ל נזכר בדברי בעה"ת אבל הבעה"ת דהוצרך לטעם זה הוא כמו שכתב שם דהא יש כאן מעות ודברים והרי הוא במ"ש. וזה תלוי במחלוק' רבוותא דשם בפ' הזהב פרכינן לריש לקיש דסבירא ליה מעות אינם קוני' אם כן הא דקתני אבל אמרו מי שפרע וכו' בשלמא למ"ד מעות קוני' היינו דקאי באבל אבל אי אין מעות קוני' מה אבל ואי משום דברים הא"ר אנו אין לנו אלא כל החוזר בדברים אין רוח חכמים נוחה הימנו ומשני הגמ' דברים לחוד אין רוח חכמים ומעות ודברים באבל ע"כ ונחלקו בו רבוותא דדעת ר"י בן מיגאש כפי מ"ש באסיפת זקנים בשמו הך תי' קאי אף לר' יוחנן בכל מעות ודברים אפילו אין הקנין ד"ת כגון דלקח במלוה או דבר שאינו ברשותו מכל מקום הואיל וקיבל דמים ודברים איתנהו במ"ש. אבל הר"ן וכ"כ הנ"י חולקים דהך תי' הוא רק לר"ל אבל לפי דקי"ל כר"י דמעות קונ' ד"ת תו אין אנו צריכין לתי' זה וכל כמה דלא הוה קנין ד"ת אין כאן מ"ש ולכך לקח במלוה או במשכון לית בהו משום מ"ש דהא אין כאן קנין דבר תורה. ועיין באסיפת זקנים דנראה דרמ"כ והרשב"א ג"כ דעתם כך ע"ש ולפ"ז הבעה"ת או דסבירא ליה להלכה כר"ל כדעת גדולי מחברים או דס"ל כדעת ר"י בן מיגאש הנ"ל דאף לר"י אמרינן מעות ודברים במ"ש אף דליכא קנין תורה ולכך הוצרך ליתן טעם דקנה הנייר וכהנ"ל אבל לפי מ"ש המחבר ורמ"א לקמן בסי' ר"ד דבמשכון וכן הקונה במלוה ליכא מ"ש וכן בדבר שאינו ברשותו מבואר לקמן סי' ר"ט ס"ו דוקא בדבר המצוי מחויב לקבל מ"ש דהוי כדבר שבא ברשותו אבל זולתו לא וזהו מבואר כר"ן וסייעתו דמעות ודברים במקום שאין קנין תורה לא שייך מ"ש ואם כן אף כאן כן ולק"מ: