אורים ותומים, תומים · סימן ס׳, ט״ו

דכל האומר נתתי וכו' צ"ע על הרמ"א דהביא דין זה מה דנראה דלא קיים להלכה דהא לקמן בסי' ק"צ הביא הב"י דעת הר"ן דהך שטרי דידן שטרי קנין הם ולא שטרי ראיה ואע"ג דכתבינן בשטרא שנתתי ושמכרתי אינו לשון הודאה אלא לשון שנותן עכשיו כדכתיב נתתי השדה וכו' וראיית הר"ן מהא דאמרינן בהשולח דף מ' ע"ב האומר נתתי השדה לפלוני ר"מ אומר קנה אר"י וכולן בשטר בשלמא אי פי' לשון מתנה לכך בעי ר"י שטר דבמילי לא מקני אבל אי נתתי לשון הודאה מה צורך לשטר זהו עיקר הוכחת הר"ן ולכך פסק המחבר לקמן בסי' ק"צ דהני שטרי דידן שטרי קנין הם והרמ"א לא הגיה עליו ולא הזכיר דעת החולקים כלל וא"כ ליתא להך דינא דכיון דהוא לשון קנין א"כ בעינן כל אופנים הנזכרים במחבר דיחול עליהם הקנין והראב"ד החולק ס"ל כדעת הרא"ה וי"א דשטרי דידן שטרי הודאה נינהו ומהך דגיטין דבעינן דוקא שטר צ"ל לדעתם או כמ"ש הר"מ בתשובה סי' צ"ב דמיירי שם דידוע דלא נתכוון להודאה רק לקנין או די"ל דלולי השטר יכול לטעון משטה הייתי או שלא להשביע הודיתי כדלקמן סי' פ"א ע"ש אבל לפי דלא ס"ל הך וקי"ל דהוי שטרי קנין ליתא להך הנ"ל ול"ל כיון דמתפרש בי' גם לשון הודאה א"כ לא שייך בי' יד בעל השטר עהת"ח משום דע"כ מתבטל השטר ובכל מקום דהשטר בטל לגמרי לא דנין בי' יד בעל השטר עהת"ח דהא מבואר לעיל במקום דיש לחוש דלא ידע הדין אמרינן אפילו דנתבטל לגמרי וכאן לאו כ"ע גמירי דאין מטבע נקנה בחליפין ועיי' לעיל סי' מ"ב סק"ו מ"ש בתומים וא"כ דין זה צל"ע. כי נראה ברור דלא קאי להלכה וגם בס' בני יעקב עמד בזה והניחו בצ"ע: