אורים ותומים, תומים · סימן מ״ט, י״ד

אבל אם כתב וכו' הרב הש"ך כתב דדעת הרבה מחברים חולקים ודעתו מסכמת כדעת הר"ן כפמ"ש בשם הרמב"ן דהא דאמרינן לאו אכולי מילתא מסהדי היינו דסמכי אחזקה ואין מעלין מחזקה ליוחסין אבל שיעידו דבר שאינו לא אמרינן וע"ש ואין זה מספיק להוציא מיד המוחזק כי הלה יוכל לטעון קים ליה כרשב"א ורא"ה והמוציא מחבירו עליו הראיה. והנה הרב בעל חלקת מחוקק בא"ע סי' ג' הקשה דכאן משמע דאם הוא לשון עדים דמהני ואלו בא"ע אפילו לשון עדים אין מעלין בהו ליוחסין דאמרינן לאו אהך מסהדי ותי' הרב ב"ש די"ל אף דמסהדי עלי' מכל מקום סמכו אחזקה ולא מעלין מחזקה ליוחסין ע"ש ואין תירוץ מספיק דהא דמחלק רשב"א בין לשון מדבר בעדו או מדבר בלשון עדים הוא דקשה ליה איך יעלה על דעת דישקרו עדים וגם קשיא ליה קושית התו' דאיך יהיה בשני יוסף בן שמעון כהן סימן כיון דלא מסהדי עליו סהדי אבל כיון דבאנו לומר סברת הרמב"ן דבאמת דלא מסהדי שקרא רק דאמרינן דסמכו אחזקה כמש"ל ואם כן אין כאן שיור קושיא ומהכ"ת לחלק בין לשין ללשון ואפילו ידבר בעדו כיון דחתימו סהדי קושט' קמסהדי דהא הרמב"ן מפרש ליה בגמ' דאמרינן דסמכו אחזקה ובגמ' נאמר הלשון אני יוסף בן שמעון כהן לויתי מנה ע"ש. וכיון דפסק הש"ע שם כרמב"ן לא ה"ל לחלק פה כי אם ה"ל לפסוק בכל אופן הוי סימן ומהני. ולכן צ"ל דמספקא ליה לרמ"א איזה תי' אמת ונכון ולכך שם ביוחסין החמיר לחוש לתי' הרמב"ן דאף דכתוב בלשון עדים לא מהני דלא מסהדי רק אחזקה וממנו אין מעלין ליוחסין וכאן בח"מ יכול המוחזק לומר קים ליה כרשב"א ורא"ה דכל דנכתב בלשון הלוה אין העדים מדקדקים כלל ואפילו חזקה ליכא והממע"ה. אך הא קשיא דרא"ש בפרק הזורק פסק באם שינו העדים בגט מקום לידה דכשר ואין לומר דעדים פסולים דהא חתמו שקרא משום דכל מה דלא צריך עדים לכתוב לא קיימי עליהם כדאמרינן בכתובות דאין מעלין משטרות ליוחסין דעדים אמנה בשטר קיימי ולא אפלוני כהן דא"צ לכתבו ולפי דברי רשב"א הא יש חילוק בנוס' כשמדבר בלשון עדים או בלשון עצמו וגם לרמב"ן אין כאן ראיה דשם באמת אינם משקרים רק כתבו דהוא כהן עפ"י חזקה רק ע"כ סבירא ליה כמ"ש התו' דלא דייקי כלל אם לא בשני יוסף בן שמעון בעיר אחת ואם כן דרמ"א דפסק בא"ע סי קכ"ח ס"ב בהגה"ה דאם שינו מקום לידה בעגונה יש להקל ש"מ דע"כ סבירא ליה עיקר כתו' ורא"ש ודלא כרמב"ן ורשב"א הנ"ל ואם כן איך פסק פה בשני יוסף בן שמעון דאם כתב בלשון הלוה דלא מהני וצ"ל דגט גם כן הלשון מדבר בעד הבעל מגרש ולא בלשון עדים כנראה מנוסח הגט אנא פלוני בן פלוני וכו' ולכך שפיר אמרינן לדברי רשב"א דלא דייק כלל אך לפ"ז קשה דבא"ע סי' קל"ו ס"ו בהגה פסק הרמ"א בשני יוסף בן שמעון מהני בגט כשנכתב כהן ומה יהני הא לדברי הרשב"א כשנכתב בלשון לוה או בעל לא דייקי כלל ואין חילוק בין שני יוסף בן שמעון או לא דהא לשיטתו קושי' התו' מיושב כמש"ל וכמו שכתב הש"ך וכמ"ש הרמ"א פה להדיא ולכן יותר נראה הואיל וכתב הרמ"א הך דינא של רשב"א גבי נר"ו ולא מקודם על כתבו שום סימן דהיינו כהן לחלק בין לשון לוה ללשון עדים אלא ברור דס"ל לעיקר כדעת התו' והרא"ש מבלי לחלק בין לשון ללשון ולעולם בבני יב"ש דייקי ולכך מהני כהן ובשאין יב"ש לא דייקי כלל רק הואיל הך סימן דנר"ו ושליט בלא"ה פקפק בו הרב ב"י דאין סימן כלל ועיין מ"ש באורים ולכך כשנצרף לזה גם כן סברת הרשב"א דמדבר בלשון לוה לא דייק כלל ודאי בצירוף שני סברות הללו סבירא ליה לרמ"א דאין להוציא מיד מוחזק אבל בכהן דליכא רק סברת הרשב"א לא חש לה כלל רמ"א וכן נוטה קצת דעת הגי"ת בסוף שער ל"ג ודוק: