אורים ותומים, תומים · סימן מ״ו, מ״ה

ואין כאן אלא ע"א בטור כתב בשם הרמ"ה דאם ע"א אומר לא היה תנאי וא' אומר היה תנאי חייב במטלטלין שבועה דאורייתא ולא אמרינן אוקי חד לגבי חד דהתורה הימני' לע"א לחייב שבועה וכ"מ שהאמינה לע"א הרי כאן כשנים ורבינו מתתיהו מחייב רק היסת וכ"נ דעת הטור והקשו על הרמ"ה הא עד מסייע פוטר וכנר' לקמן סי' צ"ד אף דעת הרמ"ה דעד מסייע פוטר ולכך כתב הש"ך הטעם דזה דאומר היה תנאי אינו מעיד בהחלט שלא נתקיים תנאי וא"כ אין יכול ספק להוציא מידי ודאי שבועה ע"ש ומדבריו למדנו אלו העד אומר בבירור שלא נתקיים התנאי מודה רמ"ה דאין כאן חיוב שבועה ודברים אלו א"א להלום כלל בדברי רמ"ה כנר' לכל המעיין ובלא"ה תמה מהרי"ט בחלק א"ע סי' כ"ז על רמ"ה דהא גמרא ערוכה בבאו שניהם בבת אחת אמרינן אוקי חד ומה אולמא דהך מהך ועיין יבמות וסוטה. ולכן נראה דלק"מ דהא זה האומר לא היה תנאי אין מעיד כלום רק שאומר זה חתימתי ומתנאי לא ידעתי כלום ואי שתיק והעיד סתם על חתימתו הוי ג"כ כאומר לא היה תנאי וסתמא דמילתא לא היה תנאי דהא חתמו סתם בשטר וא"כ זה שמקיים חת"י למפרע מאז חתימתו הוי כמו שנחקרו בב"ד עדותו והוי כאילו העיד אז בב"ד שזה חייב לזה מנה בלי תנאי דסתם חתימה היא בלי תנאי כמ"ש וזה שאומר תנאי היה עכשיו דמעיד כי אדרבא חתימתו משמע בלי תנאי ואם כן זה שאומר לא היה תנאי העיד בב"ד מתמול שלשום מזמן חתימת שטר וזה שאמר תנאי העיד מעכשיו וא"כ זה שאמר לא היה תנאי בא ראשון לב"ד הוי כמו שנים לחייב שבועה ואין השני דאמר תנאי היה הבא אחריו יכול לבטל עדותו דזה בא ראשון וה"ל דבריו כמו שנים וזה כוונת הרמ"ה והנכון אתו בכל אופן בסברא זו ונראה ברור דרבינו מתתיהו דחולק הוא דסבירא ליה כדעת הרא"ה דכי אמרינן כן כשבא עד ראשון דה"ל כשנים היינו בדבר שבערוה דזולת הנאמנות במת בעלה או סוטה קי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים ואם כן לו נאמנות כשנים אבל בדבר איסור דקי"ל ע"א נאמן באיסורין אף שבא בתחילה מכל מקום יכול עד הבא אחריו אפילו בזמן מאוחר יכול להכחישו ואף בע"א דמחייב שבועה בממון לא הוי כשנים ולכך יכול השני להכחישו ועיין בי"ד סי' קכ"ז שהביא הרב הש"ך שני דיעות הללו ונראה ברור דהן הן דעת הרמ"ה ורבינו מתתיהו ואם כן לפי דפסק הרב המחבר בי"ד בכמה דוכתי וביחוד בסי' ל"ט ע"ש כדעת מהרי"ק החולק על הרא"ה ובכל מקום תלוי במי שבא ראשון הדין כאן כרמ"ה וכ"נ בבירור שנוטה לשונו דכתב וא"כ אלא ע"א הרי דמשוה לי' לע"א לחייב שבועה כע"א ואלו דעתו כר' מתתיהו הל"ל וא"כ עדות כלל ולא לכתוב וא"כ אלא ע"א אלא ברור דס"ל כרמ"ה. וביותר לפי דסבירא ליה לש"ע דבכת"י יוצא ממקום אחר א"נ לומר תנאי היה רק במגו דאינו כת"י ואי ס"ד כרבינו מתתיהו דאין חייב שבועה אם כן מה מגו יש לו אילו אמר אינו כת"י ושתק כמ"ש התו' והיה ע"א אומר זה כת"י היה מחייב שבועה לכ"ע כמבואר בירושלמי שנתקיים כת"י א' ולא השני ועכשיו דאומר היה תנאי היה פוטרו אפילו משבועה מה מגו יש בזו ודוחק לומר דיש לו מגו לומר זה אינו כת"י ומ"מ ידעתי דעל שטר זה פרע ואם כן ה"ל חד לגבי חד דמגו כי האי קשה לומר ובפרט אטו כל השטרות בגדר דיכול לומר פרע אולי הוא בתוך זמנו וכהנה יתר דברים דלא שייך בי' פרעון ולכן נר' ברור דדעת ר' מתתיהו כמ"ד דעל אמירת תנאי היה א"צ מגו ואפילו בכת"י יוצא ממקום אחר נאמנים ואם כן לא קשיא דא"צ למגו אבל לדעת דבעי דוקא מגו כמעט מוכיח כדעת הרמ"ה כמ"ש ואין לומר דמיירי באו' זה כת"י ושל חברי וא"כ בשותק אף על כת"י חבירו לית קיום דזה אינו דהא יכול חבירו לחתום בב"ד כמו שאמרו בגזלן וכדומה ומ"מ יהיה נדון כע"א וליכא מגו גם אפשר לומר דסבירא לר' מתתיהו כנר' מדברי התוספות כתובות דף כ' ד"ה רבי יוחנן דאין עד בשטר זוקק לשבועה אלא כשמצאו לקיים יד א' ולא השני והיינו שלא מצאו לקיים אבל בעומד הע"א ואומר מזויף הוא הוי רק שטר בע"א בעלמא ובפרט כמש"ל בטוען להדיא מזויף הוי דאורייתא ואם כן שפיר י"ל מגו דיטעון עכ"י להדיא מזויף ולית כאן ש"ד משא"כ להרא"ש דסבירא ליה פג"פ דאיכא ש"ד אי נאמר כר' מתתיהו עכצ"ל דעל אמירת תנאי א"צ מגו דמזויף ובזה י"ל דברי הטור דכתב דהרא"ש ס"ל דאף בכת"י יוצא ממקום אחר נאמן בתנאי ונתקשו אי' רמיזה ברא"ש ולפמ"ש ניחא דהטור סבירא ליה בסברא כר"מ כמ"ש להדיא דאינו זוקק לשבועה ודוק: