כל אחד מעיד על כת"י וכו' הקשה הסמ"ע דהא בסעיף י"ד משמע דבעינן בדיין המעיד על כת"י צירוף אחר עמו ותי' דלעיל משום רבות' נקט לי' אפילו אחר עמו מכל מקום אין עד ודיין מצטרפי' ואין תי' זה מספיק ברא"ש כמ"ש הש"ך בס"ק ל"ט דהא הרא"ש כתב כן על מימרא דשמואל דאמר עד ודיין מצטרפים דאיכא עד אחר עמו ומה רבותא יש כאן. וכתב הש"ך דבב"י משמע לחלק בין כשדיין אחד מעיד על כת"י או שני דיינים ולא מסתבר לחלק. ולי נראה דמסתבר דהא בלא"ה דייק הט"ז ברבינו יונה דכתב דלכך יכולים שני דיינים להעיד כל א' על כת"י משום דעל קיום השטר הם מעידים והקשה הט"ז דלא דמי לעד החתום בשטר דעל מנה בשטר מעיד דהיה הלואה אמת וא"צ לכת"י כלל אבל בדיין הא עיקר חתימתו אם כן מה בכך דעל קיום מעיד מ"מ העיקר חתימתו ע"ש ואני תמה דא"כ דמדמה רבינו יונה הך לעד דמנה בשטר ה"ל להרא"ש לחלק דאם הדיין זוכר דנתקיים בפניו השטר וזוכר כל עניני הקיום א"כ א"צ לעד אחר עמו דאמרינן על קיום בשטר הוא מעיד ואם לאו דאינו זוכר במחשבתו מענין קיום רק יודע ומכיר שזהו כת"י צריך שני עדים הוא ואחר כמו גבי עד בשטר כשאין זוכר ענין שטר ולמה סתם הרא"ש דלעולם הדיין יכול להעיד לבד על כת"י ולא חילק בין זוכר לאינו זוכר. לכן נראה דודאי אין הכוונה דעל קיום בשטר מעיד וה"ל כעד במנה בשטר דודאי יש חילוק כמ"ש הט"ז רק כבר כתב הריטב"א והר"נ מ"ש דבדיין מעיד על חתימתו לולי הטעם דמאי דמסהיד סהדא וכו' היה מצטרף ולמה לא חיישינן דלמא הדיינים החתומים בצדו מזויפי' ואם כן אין כאן קיום וכמו כן השאלה אפילו בשני דיינים המעידים על חת"י דאין קיום בפחות משלשה והעלו דלא חיישינן לזיופא ולכך מסקנת דבריהם אפילו לא כתיב בקיום בי תלתא מ"מ לא חיישינן לזיופא ע"ש בר"נ וריטב"א אשר צריכין לומר להסביר טעמם דכיון דחזקה דלא נחית לקיום עד שהיו שלשה מכ"ש בדכתב בי' תלתא אם כן ודאי דהנך חתומים בצדו כשרים ולא חיישינן דילמא אחרים היו והנך החתומים זיופא דלא חיישינן כולי האי והעיקר דבקיום הקלו מלמיחש כולי האי ולפ"ז ס"ל לרבינו יונה דליכא סברא לומר ולחלק דלגבי כת"י אמרינן דחזקה דהאחרי' החתומים לאו זייפא הם אבל מ"מ לגבי גוף חתימת אחרים לא אמרינן כן דמ"ש וזהו רחוק בסברא דממ"נ וגדולה מזה כתב הרמ"א בתשובה סי' ק"י דאם העיד העד שקודם שחתם היה מקדם חתום על השטר ע"א ה"ל כמעיד שזהו כת"י וה"ל קיום ע"ש וג"כ שרש דבריו בקיום הקלו ובחזקה כל דהוא אוקמינן אקיום ע"ש. ולפי זה כ"ש בזה דאם אמרינן דודאי האחרים החתומים הם כשרים ולא מזויפי' דה"ל קיום ולפ"ז אם אומר הרי זה כת"י דחתמתי על הקיום א"כ ה"ל כמעיד על חתימת השני החתום בצדו ג"כ דהוא ג"כ חת"י דזולת דהי' שלשה בקיום לא היה חותם ולומר דהיו אחרים בקיום והחתומים הן מזויפי' לא אמרינן כנ"ל וא"כ בממ"נ לא ימלט אם כת"י אמת וצדק אף השני אמת דזה ח"א בלתי שני ואם אנו מסופקי' בשני אף חת"י אינו מועיל דאין קיום באחד ואם זה לא אמרינן אף זה לא אמרינן דהשני זיוף ופשוט ולכך צדקו דברי רבינו יונה וכך כוונתו בשנים המעידים על כת"י דבשלמא על כת"י בעלמא הם מעידים א"כ י"ל כל אחד שאמר זה כת"י אין לו שייכות בכת"י חבירו ואינו מעיד עליו והרי על כל חתימה רק עד אחד משא"כ דאמרינן באמת על קיום שטר מעידין והן באמרם זהו כת"י היינו שנתקיים שטר בפנינו ואם כן לא ימלט דהיה במעמד שלשה והשלשה הן החתומים בצדו דלזה לא חיישינן דהיה אחרים והחתומים הן מזויפי' כמש"ל וא"כ זה שאמר זה כת"י שנתקיים השטר הרי זה מעיד בבירור דגם זה כת"י חבירו דלא סגי בלא"ה וכן להיפוך השני דמנרד זה כת"י על קיום שטר ה"ל כמעיד בבירור שזה כת"י חבירי החתום עמי וכמ"ש דאי אפשר לקיום בלי שלשה ואם כן הרי זה זה אומר זה כת"י וזה כת"י חבירי וכן השני דה"ל קיום לכ"ע אפילו לרבי וה"ה בדיינים ואין כאן פקפוק ולכך לא חלק בין זוכר הקיום לאין זוכר ואין נ"מ דלעולם בעינן שני עדים על קיום כתב יד הדיין רק דה"ל כשני' דכל דיין מעיד על כת"י וכת"י חבירו. וח"ש וזהו בשני דיינים אבל בדיין א' אמת דמעיד על כת"י וכת"י חבירו ע"כ אין כאן אחד המעיד על כת"י ולעולם צריך בדיין שני עדים ולכך מצריך הרא"ש והטור שני עדים על חתימת הדיין הוא ועוד עד אחד וא"ש ולק"מ ואמת כי לשון רבינו יונה בהרא"ש דחוק קצת מ"מ יותר טוב לומר כן דלא יהיו דברי הרא"ש סותרי' אהדדי וגם לא יקשה קושיא הנ"ל דה"ל לחלק בין זוכר לאינו זוכר ובפרטות כי הדברים בעצמן הם אמתי' וכנים ואם לא נאמרו ראוי' שיאמרו וכן נראה לדינא וכן משמע במה שפסקינן בסעיף ט"ז דאם אחד מהשוק מעיד על חתימת עדים דמצטרף עם הדיין דשניהם מעידים דזהו חת"י עדי שטר ולא אמרינן דזה מעיד על קיום שטר וזה מעיד שזהו כת"י עדים א"ו דא ודא אחת היא היינו קיום השטר והיינו כת"י עדים והדבר מוכרח כמ"ש:
אורים ותומים, תומים · סימן מ״ו, י״ט
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 1
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
