אורים ותומים, תומים · סימן ל״ב, א׳

אבל עובר על מדבר שקר תרחק כן הוא בנ"י ולא הבנתי הא עובר על לאו דאורייתא לפני עור לא תתן מכשול דהכשיל לעדים להעיד שקר בב"ד ולעבור על לאו דל"ת ואפילו נימא דסבירא ליה לרמ"א כמ"ש בי"ד סי' קנ"א דלא עבר רק בקאי בתרי עברי דנהרי אבל אם איסור מצוי להם במקום אחר לא קעבר משום לפני עור מ"מ הא כאן דלא העידו אלא בשכירות ומי היא אשר ישכירם ויתן להם ממון לעבור פי' ה' וצ"ע לכאורה ואפשר לומר דהא דקתני חייב בד"ש היינו לשלם לחבירו כמ"ש הש"ך דאינו יוצא ידי שמים עד שישלם כי חבירו יש לו תרעומות עליו ודבר חק ומשפט שהזיקו וע"ז קאמר דאם הדבר בעצמותו אמת אין לחבירו עליו תרעומות וא"צ פיוס לחבירו כי אם שעבר נגד חבירו על מדבר שקר תרחק ועל זה לא מחייבים לי' אפילו בד"ש לשלם ממון לחבירו רק צריך לפייסו שימחול לו על שעבר מדבר שקר ודברי הנ"י בלשון שלילא נאמר דאם הדבר אמת א"כ לא גרם רעה לחבירו רק עבר נגדו מדבר שקר תרחק וע"ז לא נאמר שבשביל כך יתן לו מעות ולכך פטור ועבד איסורה אבל הך לאו דלפני עור וכו' לא שייך לחבירו ואין ענין לתשלומים כלל דאף דיתן כל הון מ"מ הכשיל לעדים שהעידו בשקר ומה עבידת' דחבריה בזה ואין זה ענין כלל להמתחייב בד"ש לחבירו כי זהו מה שיש בינו לבין העדים שהכשילן בדבר איסור אבל לחבירו אין לו פתחון פה זולת הך איסור מדבר שקר וכו' דזה שייך לחבירו דגרם להוציא ממון ממנו על דרך כיזב ושקר וצ"ע: