אורים ותומים, תומים · סימן כ״ח, ג׳

בין שהוא לבדו בטור כתב הטעם דכמו דשנים מחייבים ממון כן ע"א מחייב שבועה ואולי ישלם ולא ישבע ולפ"ז אפשר לומר בתבעו בק' והודה בחמשין ועד א' יודע שחייב לו ק' אינו מחויב להעיד דבלא"ה חייב שבועת מ"מ בחמשין שהודה ואין תועלת בעדותו וכ"כ הכה"ג בשם הרב ראב"ן חיים דכשחייב שבועה בלתי עדותו אינו חייב להעיד אלא דא"כ לדידן דפסקינן היסת א"כ אף בלי עד היה יכול להשביעו ואי ישבע לשקר אף נגד העד ישבע לשקר ודוחק לומר דשבועה בנק"ח חמיר ליה לאינש דמנלן הך סברא דמברייתא אין ראיה דשם בזמן הברייתא לא היה שבועת היסת ולכך ע"א חייב בדיני שמים דבכבישת עדותו לא היה מתחייב שבועה כלל אבל לדידן דאף דהעד כבש עדותו מ"מ נתחייב שבועה ואי לא נשבע פשיטא דפטור ואי נשבע הא חזינן דנשבע לשקר ומהכ"ת בסברא דקה וקלושה לחייבו וצ"ל דאיירי בתובעו עפ"י העד ולכך בכובש עדותו אין כאן טענת ברי ולא היה נזקק לשבועה כלל אבל בטוען ברי בזה"ז דפסקינן שבועת היסת אין כאן חיוב בידי שמים כלל על העד. אך מ"מ נ"ל דחוק דה"ל לפוסקים לבארו בפי' לכן נראה דאף דחייב שבועה בלא"ה מ"מ בוש הוא בפני העולם לישבע להכחיש העד דנראה כשקרן ובפרט לדעת האומרים לקמן סי' ל"ד דהנשבע להכחיש העד אח"כ הבע"ד והעד מצטרפי' לפוסלו לעדות ושבועה וא"כ פשיטא מחמת האי חששא ימנע לישבע להכחישו משא"כ בדליכא עד וא"כ דינו של ראב"ח ליתא דאף דחייב שבועה ואפילו ש"ד באופן שכתבתי לעיל מ"מ חיים העד להעיד ולזקוק שבועה להכחיש העד: