כל מי שיודע וכו' עיי' אורים מ"ש הסמ"ע דאם קיבל עליו בסוד שלא לגלות אזי בע"ד ההוא יתיר לו ואם הוא רק באמירה בעלמא. ודאי לא נתכוון מהרי"ו רק למילתא יתירת' אבל ודאי אם אינו רוצה או שאינו כאן דלא איכפת לן בקבלתו והב"ד גוזרים עליו שיאמר דלאו כל כמיני' לכבוש עדותו אבל אם נשבע בפועל בדין שבועה שלא לגלות לשום אדם בזו יש חלוקים רבים אם נשבע שלא להעיד והוא ע"א אזי חל השבועה וצריך חרטה והתרה ואין כאן נשבע לבטל המצות דכיון דהוא ע"א אינו עובר על אם לא יגיד וכו' כמבואר בגמ' דב"ק דף נ"ו עיי' שם רק חייב מד"ש והרי זה גרע מחצי שיעור דאסור מהתורה ומ"מ כתב הר"ן ורבים מפוסקים דאינו בגדר נשבע לבטל המצוה ומכ"ש בזה דודאי חל אבל אם ישנו שני עדים אם נשבע שלא להעיד הל"נ לבטל המצוה ולא חל שבועתו אבל בנשבע שלא לומר לשום אדם ואף לב"ד להעיד א"כ הרי כאן כולל דמגו דחל לאמירה לשאר אדם חל נמי על אמירה לב"ד. ותלי' בהך שני תי' דכתבו התו' בשבועות דף כ"ד אלא הן כו' אי נשבע לבטל המצוה בשב ואל תעשה בכולל רק הזכיר להדיא ביטול המצוה אי חל בכולל או לא וע"ש ועיי' מש"ל בסי' ע"ג וע"ש:
אורים ותומים, תומים · סימן כ״ח, א׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 1
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.