אורים ותומים, תומים · סימן כ״ה, י״ב

ויש אומרים דאפי' לא נו"נ ביד מה שעשה עשוי כו' ודעת הב"ח להכריע כדעת הרי"ף דפוסק כר"ח דבלי נו"נ ביד הדין חוזר וכבר השיגו הש"ך ס"ק כ"ח דאין הכרעתו מכרעת נגד גדולי פוסקים ובתוכם הרז"ה ותו' ורא"ש איברא שגם הש"ך רוצה להכריע כדעת התו' ורא"ש וגם בזו אין הכרעתו מכרעת במקום הרי"ף והרמב"ן והרמב"ם וגם התו' גופי' בב"ק בחד תירוץ סוגיא דבכורות וב"ק אזלא אליבא דר"ח ואם כן הלכה כוותיה ומי יכריע למולם. וכן דעת התו' בע"ז דף ז' ד"ה הנשאל כו' כר"ח דבעינן דווקא נו"נ ביד ואם לאו חוזר אבל מכל מקום ספיקא דדינא הוא כמ"ש הרמ"א די"ח אבל בהך דיעות דפוסקים דלא כר"ח רק כאוקומתא דר"נ יש גופי' ספיקא טובא וצריך בירור ודקדוק היטב דר' יוסף משני על הא דתנן במשנה ד"מ מחזירין ובבכורות שני במשנה דן כו' מה שעשה עשוי כאן במומחה והך דבכורות באין מומחה ופריך והא קתני סיפא אם היה מומחה לרבים פטור מתשלומין ומשני ר"נ כאן ביש גדול הימנו וכאן באין גדול הימנו. הנה דעת רוב מחברים דר"נ לא פליג אר' יוסף רק פרושי קמפרש זולת הרא"ה דסבירא ליה דר"נ פליג אר"י וסבירא ליה דלעולם ביש גדול חוזר הן שהיה דיין הטועה מומחה או אינו מומחה וכן בשאין גדול לעולם אין חוזר אפילו היה הדיין הטועה מומחה דיטעון אדבורי קמאי קסמיך: והגאון מהר"י תאומים בקונטרס שלו הסכים עם הרא"ה דר"נ פליג אר"י וכתב ולא קשה לר' יוסף דמוקי שם בבכורות באין מומחה קושית הגמרא דקתני סיפא ואם היה מומחה פטור מלשלם הא הדין דחוזר דר"י דחק ומפרש סיפא באם א"א בחזרה פטור מלשלם וזהו סתירה לדברי עצמו דלפי' זה צ"ל באחד אם הוא מומחה ולא קבלו וא"א בחזרה חייב לשלם וקשה קושית הגמרא הא אינו קאי הוה הדר דינא דהא הוא מומחה וא"כ אין כאן דיני דגרמי ומה אריא מומחה בקבלה דהמשנה איירי בקבלה כנ"ל אפילו בלי קבלה פטור ועכצ"ל דר"י מוקי למשנה כר"מ ולר"מ אפילו הדר דינא חייב לשלם והוא דעת התו' ואולם הוא דעתו מסכים להש"ך. להכריע נגד התו' דבהדר דינא אפילו לר"מ פטור: ונשוב לגוף הדין דדעתו כרא"ה משום דאין טעם לדברי המחברים דיהיה ר"נ ור"י כחדא דאם המחזיר גדול בחכמה למה יוגרע כחו להחזיר הטעות הואיל דהטועה אינו מומחה ואילו היה הטועה מומחה היה מחזירו ועכשיו דאינו מומחה וכי בשביל זה יוגרע כח הגדול המעורר הטעות ומחזירו וגם סייע לדברי הרא"ה מרש"י דלרש"י דפי' בדברי ר"י דלכך באינו מומחה אינו חוזר דיטעון מי יאמר דטעיתה אולי דבריך הראשונים אמת ואילו יש כאן גדול האומר דברים האחרונים אמת א"כ פשיטא דחוזר ואם כן מבורר דלר"נ אם יש גדול חוזר אפילו הטועה אינו מומחה ול"ל דר"נ ור"י אמרו דבר אחד זהו תמצית דבריו להכריע ואין בדבריו ממש נגד חכמי ישראל כאלה כי מה ששאל מה נשתנה אם היה הטועה מומחה וחכם או לא הלא סוף סוף המחזיר מומחה כבר בא הרא"ש ליתן טעם דאמת היה ראוי אף בשאינו מומחה להחזיר הדין רק חכמים ראו לקנוס לדיין הואיל והגיס לבו לדון יחידי והוא אינו מומחה ולכך תקנו שיהיה הדין קיים והוא ישלם מביתו ודברים אלו הם בדברי ירושלמי כנודע ומה שהקשה אם אין לדיין לשלם א"כ אף באינו מומחה יהיה הדין חוזר אין זו קושיא דלא נתנו חכמז"ל דבריהם לשעורים וכל תקנות חכמים היה על הרוב ולא חששו לדבר בלתי שכיח וזהו כל ורוב תקנות חז"ל דלא חששו למיעוט דמי יחוש לכל הדברים ואפשרות שיש בכל דבר והרז"ה נתן טעם דלכך באינו מומחה אין הדין חוזר דכיון דהוא מחוייב לשלם אם כן ליכא פסידא לבעל דין ולא תקנו חכמים שיהיה הדין חוזר. ולא קשה איפכא נימא דהדין חוזר ולא יהיה הדיין צריך לשלם. דיש לומר או דסבירא ליה גם כן סברת ירושלמי הנ"ל דקנסוהו גם כן הואיל ודן יחידי ואף זה כמוהו הואיל ואינו מומחה ראו חכמים כי טוב הוא לתקן דיהיה דינו קיים כשטועה וישלם מביתו למען יהיה בלתי מומחים מושכים ידיהם להיות דיינים ולא יהיה הדיוט קופץ בראש לדון דברי ריבים בשערי ישראל. וגם י"ל דסבירא ליה דוודאי קשה הדבר לבטל פס"ד ויהיה כחוכא ואטלולא היום כך ולמחר כך ויצחקו צעירים ואם אמרו בפ' חזקת הבתים דאיכא למ"ד אפילו נתברר הדבר בעדים וניכר טעות כעין ברור מכל מקום לא מהדרינן עובדא משום זילותא דבי דינא דיהיה דמיא לחוכא ואטלולא כמ"ש רשב"ם שם ומכ"ש הדבר בכה"ג ברק טעה בש"ה דהיה ראוי דלא ליהדר הדין רק משום פסידא דבע"ד לא חששו לכך ובטלו הפסק אבל במקום דאפשר לתקן שיהיה הדיין משלם וא"כ ליכא פסידא דבע"ד ומכל מקום לא יהיה זילותא לסתור הפסק ודאי דחששו לזילות' דבי דינא ולק"מ וא"ש ותמהני על הרב מהר"י הנ"ל שהשיב והשיג בדברים כאלה על רבותינו הקדמונים: אמנם בגוף הדין של הרא"ה יש לתמוה דלדבריו ביש גדול אפילו המורה שטעה אינו מומחה חוזר אם כן הא דקתני דן הדין כו' מה שעשה עשוי דמיירי באין מומחה דהא קתני סיפא ואם היה מומחה וכו' איך אפשר שלא יהיה הדין חוזר הא ת"ל לא אלמן ישראל מן חכמים מובהקים ואם כן ודאי דיש גדול להחזיר דהא סתמא קתני אם יש גדול חוזר וכיון דהוא מכיר בטעות ויש גדול בישראל להחזיר פשיטא דחוזר וכי צריכים הטועה והמחזיר להיות בעיר אחת וח"ו דיהיה אבדה חכמים מישראל וכ"כ הרב מהר"ם בחדושיו לב"ק בשלמא אי אמרינן דכשטועה אינו מומחה אין מחזיר אפילו גדול הימנו לק"מ אבל אי אמרינן לעולם חוזר קשה. והרב הש"ך בס"ק י"ד אות וי"ו דחק לשיטת האומרים דר"נ ור"י אמר למילתא בחדא מה דוחקיה דר"נ לומר הך דר"י ולחלק בין מומחה לאינו מומחה ולא אמר סתם סנהדרין איירי ביש גדול ובכורות באין גדול ומי הכריח לר"נ לחילוקו של ר' יוסף. ותי' הש"ך דהא משנה דבכורות דרישא מיירי בלי מומחה ואם כן מנא ידע דטעה ועכצ"ל דיש גדול המחזירו וקשה למה מה שעשה עשוי וצ"ל דבאינו מומחה אף ביש גדול קם דינא. ודברים אלו דחוקים בתכלית דכי בשביל דלא סביר רק גמיר לא יהיה יכול לעמוד על הטעות ובפרט שיחקור וידע דסוגין דעלמא כאידך מ"ד דהוי הטעות בשיקול הדעת. אבל לפמ"ש ניחא דכיון דאיירי שם בבכורות דן הדין כו' באינו מומחה אם כן יש גדול בלי ספק כלל דהא לא אלמן ישראל ת"ל מחכמים מומחים ואם כן אין יתכן דהדין קיים ועכצ"ל לר"נ באינו מומחה אפילו יש גדול אינו חוזר וא"ש ואם כן על הרא"ה דסבירא ליה דפליג אר"י קשה כנ"ל וצריך לומר דרא"ה אזיל לשיטתו דסבירא ליה כמ"ש הנ"י בשמו דר"נ סבירא ליה הך דר"ח לחלק בין נו"נ ביד ללא נו"נ ביד ובלא נו"נ ביד הוא דיש גדול מחזירין אבל בנו"נ ביד אפי' דיש גדול אין מחזירין ומוקי להך משנה דדן הדין בנו"נ ביד כר"ח ואם כן לק"מ הא יש גדול בישראל דמכל מקום אינו חוזר הואיל ונו"נ ביד אבל לדעת רוב מחברים ליתא להך סברא וכמ"ש מהר"י הנ"ל גופיה דלא נמצא לו לרא"ה בסברא זו חבר בפוסקים אם כן אף הך דינא ליתא ותלוי חד בחבריה וע"כ ר"ן ור"י כחדא קיימים. ומה שנסתייע מדברי רש"י כנ"ל לדבריו ברש"י יהיו דברי הרא"ש סותרין זא"ז דהא הרא"ש בראש דבריו כתב נראה כגירסת ופירוש רש"י והעתיק פירש"י אות באות מבלי שינוי כלל ובסוף העלה דכי קאמר ר"נ ביש גדול מחזירין היינו כשהטועה מומחה ואם לאו מכל מקום אין מחזירין והוא כדעת החולקים ארא"ה ויש כאן לדבריו סתירה מיניה ובי' וגם רש"י לא הזכיר במילתא דר' יוסף כשיש גדול דחוזר אפילו באינו מומחה ולכן ברור דסבירא ליה בהא נחלק ר"י ור"נ ר"י סבירא ליה דלא תלוי כלל בחזרה אחר דטוען אותך קבלתי לדון ד"ת דהא מיירי הכל בקבלה אם כן יכול לומר על זה קבלתי אותך שתדון כפי דעתך ואותו אשמור לקיים כפי שכלך ואין אני משגיח בדברי שארי חכמי ישראל יהיו גדולים או רבים כי אותך קבלתי ואין אחר הקבלה כלום ואם הוא עצמו אומר שטע' יטעון מי יאמר ששכלך עתה שלם יותר מן הראשון ואולי האמת כפי שכלך הראשון וזהו באינו מומחה אבל מומחה שחוזר אין יכול לפקפק על חזרתו ולכך הדין חוזר והכל תלוי בדיין שנתקבל מבע"ד ולא באחרים כלל. וזהו סברת ר' יוסף אבל ר"נ חולק על סברא זו וסבירא ליה כיון דגדול הימנו אומר שטעה לאו כל כמיני' לומר לא עליהם אני סומך כיון שקבלוהו לד"ת ומי שגדול בחכמה אליו תשמעון ולכך שורת הדין דחוזר רק באינו מומחה הטעם כמש"ל ברא"ש וברז"ה משום קנסא או זילותא דבי דינא ומכל מקום לדברי הכל לר"נ באין מומחה אפילו גדול אינו מחזיר אבל במומחה ביש גדול מחזיר. אך נבוכו המפורשים בדברי הרא"ש דמתחילה שינה ושילש בדבריו דהלכה כר"נ והיינו במומחה ויש גדול חוזר ולסוף דבריו הביא דעת הראב"ד דמומח' וקבלוה עליה אפילו יש גדול א"מ והביא ראייה מהך דאר"י למר זוטרא אם קבלך עליה לא תשלם ואם לאו זיל שלים ולמה לא החזיר דינו דהיה ר"י גדול ממ"ז ש"מ במומחה ויש גדול מ"מ אינו חוזר וכתב הרא"ש וכן נראה. והדברים סותרים והב"ח תי' דהך וכן נראה אינו לשון הרא"ש רק לשון הראב"ד והעתיקו הרא"ש לדברי הראב"ד אבל הוא לא סבירא ליה רק פסק כר"נ הגדול מחזיר וכבר השיגו הש"ך דזהו דוחק וא"א להלום בדברי הרא"ש ומדברי בעל פלפלא חריפתא נר' דנחית לחלק דבקבלוהו עליה הוא דסבירא ליה לראב"ד דאפילו יש גדול אינו מחזיר אבל במומחה ולא קבלוהו עליה הוא דיש לחלק בין יש גדול לאין גדול כמאמר ר"נ וצריך לומר לדבריו דבקבלוהו עליה יטעון מה לי בדעת שארי חכמים יהיו גדולים או רבים על דעתך סמיכנא וכמש"ל באריכות לדעת רש"י: (והנאני שראיתי שגם דעת הרב מסכים לסברתי שכתבתי ברש"י) והרווחנו בתירוץ זה קושית מהרש"א דהקשה למה לא החזיר ר"ע עובדא דר"ט דהא ר"ע היה גדול ממנו דלפמ"ש דבקבלו אין ביד גדול להחזיר ושם דבאה השאלה לפני ר"ט ה"ל כקבלהו עליה כמ"ש כל מחברים ובזו אין גדול מחזיר. אך גוף התי' אינו נח לי חדא דהא כתב הרא"ש להדיא דהלכה כר"נ והך סיפ' דבכורות דקתני דמומחה פטור לשלם איירי באין גדול להחזירו ולדעת התי"ט הא שם איירי בקבלהו עליה כמבואר בגמרא ורא"ש להדיא וא"כ אפילו גדול א"י להחזיר. ועוד עדיין קשה איך אמר ר"י למר זוטרא אי לא קבלוך זיל שלים ה"ל להחזירו דבלי קבלה גדול מחזיר. ולכן אין לדבריו קיום. והרב מהר"ם בעל פנים מאירות בחדושיו לב"ק האריך ותמצית דבריו דכיון דרב ששת פליג אר"ן וס"ל דאף כשיש גדול אינו מחזיר רק הא דתנן ד"מ מחזירין היינו בטועה בד"מ וגם ר' יוסף ס"ל תי' זה לכן פסק הראב"ד כר"י ור"ש ולא כר"ן. ודבריו תמוהי' חדא דהא מ"מ הרא"ש תמוה דמתחילה פסק כר"י ור"ן להדיא ואיך כתב דנראין דברי הראב"ד אשר פסק דלא כר"ן רק כר"י ור"ש. והרי דבריו סותרי' זא"ז אף גם לא הבנתי מה מוסיף או גורע בזה דכתב דר"ש ס"ל כר"י דהא ר"י אומר באינו מומחה אינו חוזר ע"כ כיון לטועה בש"ה דבד"מ בכל אדם חוזר כנודע במלת' דר"ש ואם כן ס"ל לר"י בש"ה לחלק בין מומחה לאינו מומחה עדיין קשה הך דבכורות דאיירי בש"ה איך קתני מומחה לרבי' פטור מתשלומין הא חוזר ובכל דברי ר"ש אין כאן מעלה ארוכה לקושי' זו. ועכצ"ל דדחק ר"י ומפרש אם היה מומחה לרבים וא"א בחזרה פטור מלשלם כהנ"ל ואם כוונו לדוחק זו אצ"ל דר"י סבירא ליה הך דר"ש רק בלא"ה לר"י לחודיה לק"מ דהך דתנן ד"מ מחזירין היינו במומחה והך דבכורות באינו מומחה וסיפא במומחה באם א"א בחזרה פטור מתשלומין ולק"מ ואם כן גם מהך דמר זוטרא ל"ק למה לא החזירו ר"י דר"י לא סבירא ליה הך תי' דר"נ לומר ביש גדול חוזר ולגרמי' עביד ועיין מה שאכתוב לקמן בזה ולכן כל דבריו בלתי מובנים כלל ואין להולמן כלל ובפרטות בדברי הרא"ש דכתב דר"י ור"נ דברי שניהם עולים כאחד ולכאורה היה התי' יותר מרווח מה שכתב הרב מהר"י ואם הוא התפאר כאילו עמד על האמת ובירור בכוונת הראב"ד כבר קדמו הגאון חכם צבי ז"ל בתשובתו סימן נ"ג דחשב ליישב על קושיא דדברי הראב"ד בסנהדרין סותרים למ"ש הר"ן בפ"ק דע"ז בשם הראב"ד ורשב"א בברייתא דחכם שטימא וכו' דאם הטעות בשיקול הדעת אפי' גדול הימנו א"י להחזירו באיסור והיתר אע"ג דלענין ד"מ יכול להחזירו בא"ו א"י להחזירו רק בטוע' בד"מ וכו' ע"ש. וקשה הא אף בד"מ העלה הראב"ד דאין גדול יכול להחזירו ומכ"ש באיסור והיתר ומה זה דצריך לחלק בין ד"מ לא"ו. ולכך תי' דכי אמר הראב"ד דאף בד"מ אין גדול מחזירו היינו בנו"נ ביד דאלים כ"כ הוראתו דאפילו גדול אין יכול להחזירו אבל בלא נו"נ ביד דברי ר"ן שרירין וקיימים דגדול מחזיר ואין כאן שום סתירה בדברי הרא"ש וגם דברי הראב"ד נכונים דבא"ו אפילו לא נו"נ ביד דאז בד"מ הגדול מחזיר מ"מ בא"ו אינו מחזיר אם לא שטעה בד"מ וא"ש. ותירוץ זה היה נכון לכאורה אלא דקשה לי דא"כ צ"ל הך עובדא דמר זוטרא היה בנו"נ ביד ולכך לא החזירו ר' יוסף למר זוטרא כמ"ש הראב"ד ואם כן איך כתב הרא"ש אחר כך ואי לא קבלוהו ולא נקיט רשות מר"ג וטעה בש"ה מה שעשה עשוי וישלם מביתו אפילו לא נו"נ ביד כדאמר ר"י למ"ז ואי לא קבלך עליה זיל שלים עכ"ל וקשה מנלן דלא נו"נ ביד דחייב לשלם מהתם דהא הך עובדא היה בנו"נ ביד כמ"ש לראב"ד. ולכך י"ל חייב לשלם ומנלן דחייב לשלם בלי נו"נ ביד בלא קבלה עליה. ואף אם נשתוק מזה מכל מקום ברמזים כתב להדיא יחיד מומחה דדי בע"כ אפילו לא נט"ר מר"ג אם טעה בש"ה דינו דין וחייב לשלם אפילו לא נו"נ ביד ואם קבלוהו עליה או נט"ר מר"ג פטור מלשלם וקם דינא אפילו יש גדול להחזירו הרי דאפי' לא נו"נ ביד אין גדול מחזירו וכן הטור כתב ויחיד או שנים מומחים וקבלוהו עליה אפילו לא נט"ר מר"ג או אפילו ג' הדיוטות וטעו בש"ה פטורים מלשלם אפילו נו"נ ביד אפי' יש גדול מהם אין מחזירין וכו' הרי דכתב אפילו נו"נ ביד וכו' משמע דבלא נו"נ ביד פשיטא דאין גדול מחזיר ולכך לא הזכיר הך דינא דגדול מחזיר בשום פנים. וכלל יחיד מומחה לג' הדיוטות בחד בבי ושם אין גדול מחזיר בשום אופן אפילו לא נו"נ ביד וה"ה ליחיד מומחה וזהו ברור ופשוט בדבריו ואם כן לא ידעתי איך עולה על לבם לפרש בדברי הרא"ש נגד הרמזים והטור דקי' לי' בשמועתו של אביו וידע מקורו של הראב"ד אי' מקומו ואיך נאמר אם דוקא בנו"נ ביד או בכל גווני. ותמול נחנו ולא נדע. וביחוד מהר"י הנ"ל תמה על הש"ך שלא פי' כמ"ש הוא ומה הוא התימה אם הש"ך דרך בדרך ישר וסלול של הטור ז"ל. וכן ברי"ו משמע להדיא דבכל גוונא אפילו לא נו"נ ביד ס"ל לראב"ד דאין גדול מחזיר וגלל כן כתב הש"ך דהרא"ש חזר מכל מה שכתב תחלה כר"ן והסכים להראב"ד דאפילו גדול אין מחזיר אך עדיין קושיא הנ"ל דהראב"ד סותר דבריו במ"ש בסנהדרין למס' ע"ז כהנ"ל במקומו וגם הדוחק מבואר דצ"ל דס"ל להרא"ש דר"י פליג אר"י וס"ל הך דבכורות באינו מומחה וסיפא אם יש מומחה איירי בא"א בחזרה כמש"ל ולא ס"ל הך דר"ן ביש גדול דמחזיר וקשה איך פסק כר"י במה דסתמא דגמרא דחי ליה ופריך מהך דקתני סיפא אם היה מומחה כו' ש"מ דלא סבירא ליה הך תירוץ דאיירי בכה"ג דא"א בחזרה ואיך פסק נגד סתמא דגמרא ובפרט דהלכה כר"ן בדיני. ומר' יוסף ומר זוטרא אין ראיה דר"י כגמריה עביד ועוד יש לתמוה על הרא"ש דכתב בע"ז פ"ק בברייתא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר כו' ואם הודיעו לחכם השני שאותו חכם אוסר יכול שני להתווכח עמו ואם יכול להוכיח שטעה בדבר משנה יחזירהו ואם חלוק עליה בש"ה כו' וא"י להוכיח מתוך משנה או מתוך דברי אמוראים יאמר אני אומר כך אבל איני מתיר מה שאסרת מה שיצא מפיך לאסור וכו' וכתב הש"ך בס"ק י"ד אות ט"ו דדוקא בדבר משנה אבל בש"ה אין כח ביד חכם השני להחזירו ומשמע אפילו גדול הימנו מדלא חילק וצ"ל דס"ל כראב"ד דבא"ו אין כח ביד גדול להחזיר. ואילו בסנהדרין הוכיח דאף הגדול מחזיר מכל מקום אם אי אפשר בחזרה והוא מומחה פטור מלשלם דהא אמר ר"ע לר"ט פטור אתה שאתה מומחה לרבים וכו' ור"ע היה גדול ואילו הוה פרה חי היה אפשר להחזירו וכו' וקשה הא תרתי א"ל חדא טועה בד"מ וכו' ואם בש"ה מומחה לרבים אתה וא"כ בא"ו בש"ה אין כח ביד גדול להחזיר ומה ראיה מביא מן א"ו לד"מ דיש כח ביד גדול להחזיר ול"ל למסקנא דלר"מ אפילו הדר דינא חייב לשלם מדיני דגרמי א"כ ל"ל תרתי א"ל רק סתם פטור אתה מטעם מומחה אבל לעולם טועה בד"מ הוי ולא א"ל אי נמי בשיקול הדעת וכו' ובטועה בד"מ לכ"ע חוזר. דא"כ לא ה"ל לרא"ש לומר דר"ע גדול מר"ט דטועה בד"מ לעולם חוזר ואפילו אין גדול הימנו ואין בזה חולק כלל ועכצ"ל דרא"ש קאי אהך תי' ואי נמי טעה בש"ה וכו' וא"כ דברי הרא"ש סותרים ותמהני מהש"ך שלא הרגיש בזה. ולכן נראה דיש להבין בתו' דף ל"ג ד"ה כאן במומחה כו' דהקשו הא דאר"י למר זוטרא אי קבלך עלי' לא תשלם כו' למה לא היה הדין חוזר דהא היה מומחה ותי' וי"מ דמומחה דהכא היינו סמוך עכ"ל ויש להבין דא"כ דרבי יוסף ומר זוטרא לא היו סמוכים איך אמרו ואם קבלוהו לא תשלם הא נאמר אם היה מומחה לרבים פטור וצ"ל דכי בעינן סמוך היינו שיהיה הדין חוזר אבל לענין פיטור מתשלומין אם הוא מומחה לרבים דיכול לדון יחיד בעל כרחו הרי זה פטור דהא דן ברשות חכמים אך לפי זה קשה מה פריך הגמרא לר"י דמוקי להך דדן הדין באינו מומחה מדקתני סיפח ואם היה מומחה פטור ש"מ דאינו חוזר דמה קושיא דלמא סיפא איירי במומחה לרבים דגמיר וסביר ובקי אבל אינו סמוך והדין קיים ומכל מקום פטור מתשלומין כעובדא דמר זוטרא. ודוחק לומר דקשיא לי' איך קתני סתמא אם היה מומחה לרבים דאף סמוך בכלל וסמוך הא הדין חוזר דמה קושיא המשנה איירי בהך מומחה דלי' בי' חזרה דאם חוזר פשיטא דפטור מתשלומין וגם בתי' דר"ן דביש גדול מחזירין גם כן קשה איך קתני סתמא ואם היה מומחה הא בגדול הימנו מחזירין וכהנה בשארי תי' בגמרא וכן הקשה הש"ך על התו' אלא שע"י קו' זו דחה לדברי תו' בשתי ידים ודוחק לומר דזה לא קשיא לתו' על הא דאמר לי' אי קבלוך לא תשלם למה לא החזירו ר"י די"ל באמת כך פי' לא תשלם דהדין חוזר רק הקושיא באמרו אי לא קבלוך זיל שלים אמאי הא הדין חוזר וכן משמע במרדכי דהקושיא הוא דאפילו לא קבלוהו ה"ל לחזור ולא לשלם. וליכא למימר כי יש בידו להחזיר הפסק היינו בקבלוהו ובהו מחלק ר"י בין מומחה לאינו מומחה אבל בלא קבלוהו אפילו מומחה א"י להחזיר כיון דדן בלי קבלה אינם מחוייבים הבע"ד לשמוע עוד לחזרתו דהא ר' יוסף מוקי למשנה דקתני ד"מ מחזירין וכו' במומחה וכי איירי המשנה בקבלוהו הא דומי' דד"נ קתני ומה קבלה שייך בד"נ (ועיין שכתבתי כן לעיל סק"ה בישוב דברי הרי"ף ע"ש) וע"ז תי' התו' דלעולם בלי קבלה א"א למומחה להחזיר רק ה"מ במומחה דאינו סמוך אבל במומחה דסמוך דנט"ר מב"ד והוי כנט"ר מר"ג א"כ הוי כמו קבלת בע"ד כנודע בכל דוכתי ולכך יש בידו להחזיר ואם כן משנה איירי במומחה דסמוך דומי' ד"נ ולכך יכול להחזיר אפילו לא קבלוהו דסמיכה היינו קבלה אבל מ"ז דלא היה סמוך ולא קבלוהו אין בידו להחזיר ולכך אמר לו זיל שלים. אבל בקבלוהו דיכול מומחה לחזור ופטור מתשלומין בזו אין חילוק בין סמוך למומחה דגמיר וסביר דמ"ש דהא א"צ לנט"ר דהא קבלוהו בע"ד ואם כן שפיר פריך הגמרא מהך דאם היה מומחה לרבים דהא שם איירי בקבלה כמ"ש רש"י ובזו ליכא לחלק בין מומחה דסמוך לאינו סמוך. ועיין בש"ך ס"ק י"ד הנ"ל אות ה' דכתב ג"כ סברות הללו לחלק בין קבלוהו ע"ש. איברא אף דלהמעיין במרדכי ריש פרק א' ד"מ יראה בעיני' דגם הוא כיון למ"ש בכל הדברים מכל מקום דחוק לומר דהפי' לא תשלם הוא משום דהדין חוזר וגם סברא זו לחלוק בענין החזרת מומחה בקבלה או לא דחוק דאדרבה אם דן בעל כרחו שלא בקבלה וטעה למה לא יהיה סיפק בידו להחזיר אם לא שנאמר הואיל וחייב לשלם אין מחזיר כמ"ש מחברים וטעם זה לא משמע בתו' ולכן יותר נראה דס"ל לתו' כמ"ש כל מחברים דר"י ור"נ אמרו דבר אחד. ופי' המרדכי דהא דאר"י כאן ביש מומחה כאן בשאין מומחה מוסב גם כן במלתא דר"ן ואין פי' כאן שיש מומחה על הדיין טועה לבד רק גם על דיין המחזירו גם כן כאן שיש מומחה שדיין המחזירו הוא גדול והוא מומחה אז יש בידו להחזיר אבל כאן כשאין דיין המחזיר מומחה אף שגדול הוא אין בידו להחזיר ע"ש במרדכי. ואם כן קושית התו' למה לא החזיר ר"י למר זוטרא דהיה גדול הימנו והיה גם כן מומחה (וכן צ"ל במרדכי שם דהקשה דמר זוטרא היה מומחה דכוונתו ור"י היה גדול הימנו דהא סבירא לי' דר"י ור"נ לדעה אחת נתכוונו) וע"ז תי' התו' דמומחה דהכא היינו בסמוך ואין כוונת התו' על מומחה הטועה דמה סברא יש לחלק במומחה הטועה אם גמיר וסביר ולא נסמך או נסמך דהלא כל הטעם דלכך באינו מומחה אינו חוזר דלא ה"ל לדון יחידי ומשלם ומומחה דגמיר וסביר וקבלוה עליה הא אינו משלם והורשה לדון יחידי ופשיטא דחוזר רק בגדול המומחה המחזיר וזהו לא קביל עליה הבע"ד כלל ואם כן אף שהוא גדול בחכמה מכל מקום מי שמהו לשר ושופט שיבטל דין של זה מה שקבלוהו עליה ואם כן אין כחו להחזיר רק אם הוא סמוך מב"ד הגדול הרי הוא מורשה ונט"ר מב"ד הוי כקבלוהו ואז הוי ב"ד הגדול ויכול לבטל ולהחזיר ואם כן אתיא שפיר בזה לחלק בין סמוך לאינו סמוך וע"ז כוונו התו' דמומחה היינו בסמיכי היינו מומחה המחזיר ולא מומחה הטועה ולכך לא החזיר ר"י למר זוטרא דלא היה ר"י סמוך ור"י ור"ן סבירא להו דצריך מומחה גדול להחזיר ואותו מומחה צריך להיות סמוך וא"ש והמעיין יבחר בשני פי' הנ"ל והרב הש"ך לא העמיק פה כל הצורך. אבל יהיה בתו' הפי' מה שיהיה נראה דהראב"ד ס"ל כמ"ש דוודאי לא יחלוק הראב"ד דקיי"ל כר"ן דס"ל דגדול מחזיר ואי סבירא ליה דאין הלכה כר"ן ה"ל להרא"ש להביא דהראב"ד פסק כר"ח כהרי"ף ולא כר"ן אלא ברור דסבירא ליה לראב"ד כמ"ש דאותו גדול צריך להיות סמוך והראב"ד אמרו להלכה לדידן דבעו"ה אבדה הסמיכה דאין ביד גדול להחזיר דהא אין כאן סמוך והוכיח מדלא החזיר ר"י למ"ז ש"מ דלא היה סמוך ואינו מחזיר ור' נחמן איירי לדינא דמשנה ולתרוצי המשנה קאתא בזמן דהיו סמוכים ואז הגדול הסמוך מחזיר וא"ש ובזו יובנו ג"כ דברי הרא"ש דמתחלה העתיק סוגית הלכה ובירור דבריו בעומק הלכה והשיטה איך ומה והעלה הלכה כר"י וכר"ן דאמרו דבר אחד וכן הנכון באמת אבל אחר כך כתב כללא דמילתא וכו' דחזר לברר הדין הלכה למעשה לדידן בבואו למידה זו במומחה ויש גדול הימנו אבל וודאי דאינו סמוך כי בעו"ה בטלה מבינינו הביא דעת י"מ דלא סבירא להו כראב"ד ואפילו באינו סמוך גדול מחזיר וכמש"ל בתי' הראשון בישוב דברי מרדכי ועיין עוד מש"ל בכוונת רש"י ע"ש. ואחר כך הביא דעת הראב"ד דהוכיח מדלא החזיר ר"י למ"ז ש"מ דאפילו גדול אינו מחזיר והיינו באינו סמוך ומיירי מדידן דלית לנו סמוכים וכתב דאין מועיל חזרה אפילו מגדול כמו בר' יוסף ור"ן אמר למילתיה בסמוך לדינא דמשנה דהיו סמוכים והסכים הרא"ש עמו וכתב וכן נראה שהוא כמעט דעת תו' ולכך לא הביא דעת התו' כדרכו תמיד של הרא"ש מבלי להשליך דברי התו' אחרי גיוו כי גם דעת התו' יש להסכים עמו וא"ש: ובהכי ניחא דברי הטור ברמזים ובטור דפסק דאפילו גדול הימנו א"י להחזיר דכיון דליכא בעו"ה סמוכים בזמנינו ולא שייך הך דר' נחמן כלל. ואין לשאול למה העתיק הרא"ש מתחילה דברי ר"נ ודהלכה כמותו כיון דלא נ"מ לדינא הוא דהא בעו"ה פסקה הסמיכה דמלבד די"ל רהיטא דשמעתא ותוכן סוגית הגמרא קמפרש ואזיל וקמ"ל דר"י ור"נ אמרו דבר א' ואם כן הלכה כוותי' ודלא כר"ח דסבירא ליה אם לא נו"נ ביד לעולם חוזר וכוותי' פוסק הרי"ף ולכך קמ"ל הוא דר"י ור"נ בחדא שיטה קיימי והלכתא כוותי' ובפרט כר"נ בדיני ואם כן אפילו לא נו"נ ביד קם דינא ועוד הלא מזה דהלכה כר"נ למדנו דלענין מומחה דפטור מתשלומין א"צ סמוך רק גמיר וסביר ולא תימא דגם בזה בעינן סמוך ור"י ומ"ז סמוך היה ולכן כיון דהעלה הלכה כר"נ דגדול מחזיר ומכל מקום לא החזיר ר"י למ"ז ש"מ דלא היה סמוך ומכל מקום א"ל אי קבלך לא תשלם והדין מוכרח. וכהנה רבות נ"מ דמסתעף מזה וכאשר נכתוב עוד קצת ממנו אי"ה. ובהכי מיושבים דברי הראב"ד בפ"ק דע"ז דנחית לחלק בין ד"מ לאיסור והיתר שבא"ו אין גדול מחזיר דהראב"ד לפרושי ברייתא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר קאתא דברייתא מיירי אפילו בסמוך וקשיא ליה בסמוך הא יכול גדול להחזיר ולכך חילק בין ד"מ לא"ו. אבל לדידן באמת א"צ לחלק ולכך הרא"ש אף דלס"ל בזה כהראב"ד לחלק בין ד"מ לא"ו לענין החזרת גדול כאשר הוכחנו לעיל מדבריו מכל מקום פסק בע"ז דבטעות בש"ה אין חכם השני יוכל להתיר מה שאסר חבירו ולא חילק בין גדול הימנו או אינו גדול דכתב דין זה לדידן ובעו"ה אין לנו סמוכים ונפל הך החזרת גדול בבירא וא"ש ולק"מ בכל הקושיא: איברא דקושית הר"ן קשיא ליה לראב"ד איך פסק ואמר דבא"ו אין חוזר אפילו ביש גדול הא על הך טימא הטהור מוקי ר"י בנגע בשרץ ש"מ דאפילו בהך דהוא א"ו מכל מקום בעינן דוקא נו"נ ביד אבל זולת זה חוזר. והרב הש"ך בס"ק הנ"ל אות ט"ו ט"ז י"ז י"ח האריך ותמצית דבריו דבאמת הא דקאמר ר"ח בנגע בשרץ לא משום דזולת זה חוזר הדין דודאי קם דינא רק הוצרך לומר נו"נ ביד דאל"כ אין הדיין משלם מביתו. וכתב דע"כ צריך לומר דר"ח מוקי כרבנן דאי לר"מ אפילו לאו נו"נ ביד נמי ודבריו אינם מובנים דמה ענין ר"מ ורבנן להחזרת דין הנ"מ דיש בין ר"מ לרבנן הוא לענין תשלומין אבל לענין חזרת דין אין כאן מחלוקת כלל ולכך ר"ח סבירא ליה כר"מ דהכי הלכתא ומכל מקום מוקי ליה בנו"נ ביד משום דזולת כן הדין חוזר אבל לומר דלכך מוקי ליה בנגע בשרץ משום תשלומין כיון דקי"ל כר"מ ומהכ"ת לאוקמי דלא כהלכתא והגמרא בב"ק ובכורות דחה כדרך תלמודא דאין להוכיח דמשנה כר"מ די"ל כרבנן בנו"נ ביד אבל ר"ח דאמר אוקומתא בקושטא בנגע בשרץ מה שאין צורך כיון דקיי"ל כר"מ. ואפילו נימא דראב"ד סבירא ליה כהרי"ף דאף לר"מ בלי נו"נ ביד פטור מתשלומין מכל מקום הא העלה הרמב"ן להדיא דאם קם דינא אף הרי"ף מודה לר"מ חייב כקושית הגמרא בר"ט בשלמא אי קם דינא כו'. ובטימא הטהור הא לשיטת הראב"ד קם דינא ואין כח ביד שום חכם להחזיר ופשיטא דמשלם. ודוחק לומר דהרמב"ן אזיל לשיטתו דסבירא ליה בטועה בד"מ דהדר דינא אם נו"נ ביד חייב ה"ה לר"מ בקם דינא כמו שהוכחתי לעיל אבל לשיטת הרשב"א דכתבתי לעיל דאפילו נו"נ ביד פטור וצריך לומר דלא שייך ד"ג בדיין היותו אונס אף בקם דינא לר"מ פטור בשלא נו"נ ביד וכמש"ל באריכות סק"ג ולכך הראב"ד ורשב"א בחדא שיט' קיימי והר"ן דהקשה הוא לשיטת הרמב"ן אך עם כל זה דוחק דמשני בנגע בשרץ לא בשביל חזרת הדין מה דגמ' איירי בי' ועוד דא"א לומר דראב"ד ס"ל כהרי"ף ואפילו בקם דינא פטור לר"מ ואם כן ע"כ משנה דדן הדין בנו"נ ביד ואם כן א"צ תו לתי' דר"י ור"נ ביש גדול ומומחה להחזיר דהא ע"כ בלא"ה איירי בנו"נ ביד ומהכ"ת יהיה הדין חוזר ואם כן הלכתא כר"ח והא הראב"ד כתב בד"מ חבירו המומחה ממנו חוזר ומזכה והיינו כר"ן. דלר"ח בלא"ה אפילו אין חבירו מומחה ממנו כ"כ דלא נו"נ ביד חוזר ואם אמרינן דר"י ור"ן סבירא ליה ביש גדול מחזיר אפילו נו"נ ביד ולכך מוקי למשנה דדן הדין באין גדול אבל מודים דאיירי בנו"נ ביד דאל"כ אין כאן תשלומין עדיין הקושיא במקומו לאיזה צורך מוקי ר"ח בנגע בשרץ דאי משום תשלומין הא אף לר"ן איירי בכה"ג וא"צ זה לר"ח ואי לחזרה הא בא"ו א"א להחזיר כלל: ותירוץ השני של הש"ך דלא סבירא ליה לראב"ד כר"ח רק כר"ש (וצריך לומר כוונתו כר"ן דבמילתא דר"ש לית פלוגתא וגם הוא הראב"ד כתב להדיא כר"ן) ולכך סבירא ליה לחלק לכאורה אין מספיק דמנ"ל לראב"ד חילוק זה ול"ל ברייתא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר קשי' לי' דמשמע סתם אפילו גדול בחכמה הימנו. דעדיין קשה א"כ ר"ח דסבירא ליה דאף בא"ו כל זמן דלא נו"נ ביד חוזר האיך מתוקמ' הך ברייתא חכם שטימא כו' דזהו וודאי לא איירי בנו"נ ביד דאיך חבירו יטהר וכן פריך מהך ברייתא דחולין ובנדה ולא ס"ד לומר דהך ברייתא בנו"נ ביד דוקא איירי ולא היה מקום לקושית הגמרא דהך עובדא בחולין ובנדה לא היה ט"נ ביד כלל. ועכצ"ל דסבירא ליה לר"ח או כמ"ש הר"ן דלא יתיר משום כבודו בלי ידיעתו או כמ"ש מהר"י תאומים ז"ל תי' שונים לחלק דשם איירי בדבר דתלוי בסבר' וכדומה אם כן אף לר"ן נימא כן דכיון דר"ח סבירא ליה כן ומנלן לחלק השוי' ולעשות מחלוקת בין אמוראין מה דלא מצינו או מוכרחים לומר כן ולכן צ"ל בישובו א' משנים או דסבירא ליה לחלק כי אמרינן אפילו בא"ו יש בו חזרה כ"כ דלא נו"נ ביד כדאמרינן בנגע בשרץ היינו אם המורה אינו מומחה ולא אלים כ"כ הוראתו וכחו דאיסורא ויש ביד חכם להחזירו ולכך דן הדין טימא הטהור דאיירי באינו מומחה לולי דנגע בשרץ כבר היה בחזרה אבל מומחה דהורה לאיסור הואיל הוא מומחה אלים כחו וחל הוראתו בכל עוז ואיסור כי הורה זקן להחמיר ואין ביד שום חכם להתירו ולכך ברייתא קתני חכם שאסר דהיינו מומחה ואין ביד חכם להתיר ויפה כתב הראב"ד אף דבד"מ סבירא ליה לר"ן ור"י אפילו מומחה שדן הגדול ממנו מחזירו אבל בא"ו אינו כן ואין להחזיר הוראת חכם מומחה ולק"מ. והר"ן והתו' בע"ז שם דף ג' ד"ה הנשאל דכתבו לר"ח אם לא ט"נ ביד אפי' בא"ו חוזר ולא חילקו בין הוראת מומחה לאינו מימחה צריך לומר דסבירא להו כדעת נ"י הובא לעיל סעי' א' דכל המגיע להוראה ומורה הוי מומחה לענין א"ו ואם כן טימא את הטהור ע"כ איירי בהגיע להוראה דאל"כ רבים חללים הפיל ופשיטא דאין ממש בהוראתו והא דמשלם צ"ל דלא קבלהו כמש"ל ומ"מ מוקמינן בנגע בשרץ ש"מ דאפילו במומחה חוזר אך כבר כתבתי לעיל דזה צ"ע להרב רמ"א ונ"י ודוחק לחלק במשנה וצ"ע ע"ש: ועוד י"ל דבאמת לא ילפי' הך דינא דבא"ו אין ביד גדול להחזיר מכח הך ברייתא דחכם שטימא כו' דבזו י"ל כדאמרינן לר"ח כנ"ל רק לר"ן דסבירא ליה דגדול מחזיר קשי' ליה קושית מהרש"א ל"ל דאמר ר"ע לר"ט דפטור היותו מומחה לרבים תיפוק ליה דר"ע גדול מר"ט ומחזיר וכיון דהדר דינא פטור מתשלומין ותי' הש"ך מ"ש באות ג' בס"ק זו לא שמיעה ליה ולא סבירא ליה דהוא דוחק ומזה הכריחו דינם דבא"ו אין גדול מחזיר ועובדא דר"ט היה בא"ו ואם כן לר"ן מכח קושיא דר"ט צריך לחלק בין ד"מ לא"ו אבל לר"ח דלא סבירא ליה הך סברא דגדול מחזיר ואם כן ל"ק מר"ט ולא סבירא ליה לחלק בין ד"מ לא"ו כיון דלי' כאן הוכח' ומהכ"ת לחלק ולכך אוקמה בטימא הטהור בנגע בשרץ ולק"מ ולכך הר"ן להשיג עליהם החליט דהלכה כר"ח כדעת הרי"ף ולא הקשה סתם מדר"ח נשמע לכל אמוראי כמש"ל דלר"ן צ"ל כן. וכן בחולין פא"ט דאמר ר"א זילו לרבא דלשלם דמי תורא ופירש רשב"א שם דהיה הטעות בשיקול הדעת ולכך קם דינא ואף דהיה מומחה מכל מקום לא קבלהו וקשה הא ר' אבא היה גדול ממנו למה לא החזירו ואף בשיקול הדעת לא קם דינא אבל לפי מ"ש דא"ו אין גדול מחזיר ניחא וגם זהו ראיה לראב"ד ורשב"א וא"ש: ונשוב להנ"ל דדעת הראב"ד והרא"ש והטור וכן העתיקו רמ"א דבזה"ז אין שייך חזרה אפי' בגדול הימנו ואולם הסמ"ג יצא ודעתו דעת ג' דפסק מומחה דסמוך חוזר אבל אינו סמוך אינו חוזר ומ"מ פטור מתשלומין היותו מומחה וקבלוהו עליה כדאמר ר"י למר זוטרא אי קבלך לא תשלם ולא הזכיר כלל מיש גדול הימנו להחזירו והיינו רק מימרא דר' יוסף ולא דר"נ. ואחר כך העתיק המשנה דן את הדין וכו' וכתב דמוקי ליה בסנהדרין בקבלו עליה ובנו"נ ביד והיינו כר"ח והש"ך כתב שדבריו מגומגים ובאמת י"ל דפסק כר"ח וגם מחלק בין מומחה וכו' וגם איך פסק כר"י במה דגמרא פריך אר"י מדקתני סיפא ואם היה מומחה וגם עליה קושיא הנ"ל במקומו דמה פריך הגמרא מסיפא דקתני ואם היה מומחה וכו' דלמא מיירי במומחה בלתי סמוך דפטור מתשלומין ומ"מ אינו חוזר וכן הקשה הש"ך אתו', וכל מש"ל בישובו לאקאי לשיטת הסמ"ג. ולכן נראה דסבירא ליה לסמ"ג דודאי תי' דר"ח לחודיה לא קאי דאם כן אם לא ט"נ ביד חוזר קשה מר"ט דסבירא ליה כמ"ש רמב"ן דדוחק לומר דר"ט היה נו"נ ביד להאכיל הפרה לכלבים ואם כן עדיין קשה מה אריא דהוא מומחה אפילו אינו מומחה הא הדר דינא ואפילו נימא כתי' הגמרא ואי נמי טועה בש"ה את וכו' הא אף בש"ה כל כמה דלא נו"נ ביד הדר דינא ואם כן פטור ומש"ל בישוב דברי הרמב"ן בזה לא סבירא ליה לסמ"ג. ולכך סבירא ליה דר' יוסף תי' לחלק מומחה חוזר אינו מומחה אינו חוזר וע"ז הקשה הגמרא מסיפא אם היה מומחה לרבים וכו' וע"ז באו אמוראים לתרוצי מילתא דר' יוסף ר"נ מיישב ליה כאן שיש גדול הימנו וכו' ור"ח מישב ליה מילתא דר"י בנו"נ בידו היינו תרתי תי' דר"י ודר"ח שייכי בהדדי אם אינו מומחה לעולם אינו חוזר אפילו לא נו"נ ביד מטעם שכתב רש"י מי יימר דהאמת אתך עכשיו דלמא כמקדם אבל במומחה דל"ל הכי והיינו מומחה דסמוך אם לא נו"נ ביד חוזר אבל אם נו"נ ביד אין בו חזרה. ומעתה לק"מ דמהך קושית הגמרא מדקתני סיפא ואם היה מומחה כו' לא קשה הא מומחה חוזר דודאי הקשינו דלמא איירי סיפא במומחה דאינו סמיך רק י"ל דמומחה פטור מתשלומין הוא מתקנת חכמים כמ"ש הרי"ף דאל"כ ימנע לדון ולכן במומחה הראוי לדון ואליו יבואו כל ריב פטרוהו חכמים מתשלומין רק תקנה זו היה בזמן המשנה דהיה שכיחי סמוכים הדנים ואם כן מהכ"ת יתקנו חכמים תקנה זו דבאינו מומחים כלל יהא חייב בתשלומין ובסמוכים הא א"צ לתקנה דהרי הדר דינא ובשביל מומחה דאינו סמוך לחוד וודאי לא תקנו סבירא ליה לגמרא דבזמן דהיה סמיכה נוהג ודאי אנשים כאלה שהיה מומחה לרבים היו נסמכים מפי ב"ד והיה הדין חוזר ואם כן לא בשביל זה מעוטי תקנו חכמים וגם מה בכך דימנעו לדון יבוא דברי ריב לפני סמוכים גמורים. ושפיר פריך הגמ' מדקתני סיפא ואם היה מומחה פטור מתשלומין ש"מ אפילו סמוכים אינו בגדר חזרה דאל"כ לאיזה צורך יחקנו על בלתי סמוכים. אבל ר"ח דתי' אפילו בסמוכים ישנו במציאות דאינו בגדר חזרה והיינו בנו"נ ביד ואם כן היה התקנה דרך כלל לכל מומחים הן סמוכים והן אינם סמוכי' בשאי אפשר להחזיר הדין יפטרו מתשלומין ובסמוכים ישנו במציאות בנו"נ ביד ול"ק מה תיקון יש לא יהיה נו"נ ביד דכבר כתבתי לעיל (בישוב דברי הרי"ף כפי' על ידי שליח ב"ד היינו נו"נ ביד וזהו מהצורך ממש בכל עת) וממילא הדין באינו סמוכים בלי נו"נ ביד דאינו בחזרה דפטור מתשלומין דהתקנה היה דרך כוללת כמ"ש ואם כן מתניתין דן הדין איירי בכל גווני הן בנו"נ ביד והן בלי נו"נ ביד ולכך קתני ואם היה מומחה פטור מלשלם דאיירי מומחה דלא סמוך ואינו בחזרה ומכל מקום לא קשה למה לא קתני הך בבא נמי דאם היה סמוך חוזר. דמיירי בכל גווני אפילו בנו"נ ביד ובהא אף בסמוך אינו חוזר. וכן י"ל דלכך הקשה מר"י מהך סיפא ואם היה מומחה ולא תי' דאיירי במומחה דלא סמוך דהוה קשה למה לא קתני נמי הך בבא דבמומחה דסמוך חוזר הדין למה השמיט המשנה הך דינא אבל לתי' ר"ח ניחא דמשנה איירי אפילו בנו"נ ביד ובזהו אפילו מומחה דסמיך אינו חוזר. ומעתה לא קשיא לר"ט מידי דלולי היה ר"ט מומחה אפילו לא נו"נ ביד אינו חוזר בש"ה רק הא דחוזר הואיל והוא מומחה וכך אמר ליה מומחה לרבים ומה לי אם יאמר לו דפטור מתשלומין או דישנו בחזרה והואיל וא"א למיהדר פטור היינו הך סוף כל סוף צ"ל לו משום מומחה וכ"כ הש"ך בישוב קושית מהרש"א וא"ש: ואם כן פסק הסמ"ג כר"י ור"ח ולכך פסק מתחילה סתם באינו סמוך לעולם אינו חוזר ולכך לא הדר ר"י למ"ז דלא היה סמוך רק פטור מתשלומין אם קבלהו כנאמר גבי מר זוטרא ובסמוך חוזר והיינו בלי נו"נ ביד אבל בנו"נ ביד לעולם אפילו סמוך אינו חוזר. ולכך דן הדין דקתני סתמא אם היה מומחה אפילו סמיך איירי בנו"נ ביד ואין כאן חזרה כלל אפילו לסמוך וא"ש ודוק. ומזה אף דבירר לעצמו ממש שיט' חדש' מכל מקום לדינא לדידן דל"ל סמוכים שוה כהרא"ש והטור דאפילו לא נו"נ ביד ואפילו יש גדול אינו חוזר דהא השמיט הך תי' של ר"ן בהחזרת גדול ומומחה דחוזר בלי נו"נ ביד היינו סמוך אבל אינו סמוך אינו חוזר ופטור מתשלומין והן הן כדברי הטור והרא"ש: אבל הש"ך הביא דעת רבים מחברים החולקים אראב"ד וסבירא להו אף בזה"ז אם יש גדול מחזיר בלי נו"נ ביד ואפשר אפילו בנו"נ ביד נמי כיון דפסקו כר"נ ודלא כר"ח והן הן היש מפרשים שהביא הרא"ש ובגוף הקושיא מראב"ד דלמה לא החזיר ר"י למר זוטרא עיין מש"ל בכוונת דברי המרדכי אשר מיושב קושיא זו והנה הרב הש"ך תי' דלא היה אפשר בחזרה שהלך בעל דין למדינת הים וכדומה ולכך אמר לא תשלם אבל אי לא קבלו תשלם אע"ג דהדר דינא משום דינא דגרמי לשיטת התו' ולשיטת הרי"ף בנו"נ ביד כמ"ש הרי"ף להדיא. ואי קשה אם כן מנלן לגמרא להוכיח דיחיד דן בע"כ בלי קבלה ופירש"י מדאמר ליה תשלם ולא אמר הדר דינא דהא א"א בחזרה ואם כן חייב מד"ג ומכ"ש להרי"ף בנו"נ ביד דחייב כמ"ש הרי"ף בבא ה' דאי לית ליה רשות למידן ונו"נ ביד חייב מתורת מזיק ע"ש. תי' הש"ך בס"ק למ"ד בביאור דאם אינו יכול לדון בע"כ אם כן אף בקבלוהו עליה יצטרך לשלם דמה שקבלהו היה שיהיה דינו קיים אבל לא שיפטור מתשלומין ועכצ"ל דבלי קבלה דינו דין והיה ע"כ הקבלה לפטור מתשלומין ולכך אמר לא תשלם. ובסברא זו חשב הרב הש"ך סק"ל לישב פירש"י דפי' אם קבלך עליה לגמרי בין לדין ובין לטעות לא תשלם וחי לא קבלו טעותך ואמרו דון לנו ד"ת זיל שלים. והקשו התו' דאם כן מנל. בלי קבלה כלל שיכול לדון בע"כ דלמא התם אף דלא קבלוהו בין לדין ובין לטעות מכל מקום קבלהו לדון ד"ת ולכך פי' התו' אי לא קבלוך כלל רק דדן בע"כ עכ"ל ומיישב הש"ך דברי רש"י דאין כוונת רש"י דאמרו בפי' הרי אנו מקבלים אותך בין לדין ובין לטעות רק כוונת רש"י שאמרו סתם הרי אנו מקבלים אותך ואנו אומרים דעל כרחך היה כוונתם לדין וכן לטעות דאל"כ מה צורך לקבלה הא בלא"ה יכול לדון. ולכך לא ישלם אבל אם לא קבלוהו בסתם רק אמרו להדיא דון לנו ד"ת פשיטא דחייב לשלם. ודייק הגמרא דע"כ בלי קבלה יכול לדון בע"כ דאל"כ מנלן דקבלה סתם כוונתם לדין ולטעות דהא הוצרכו לקבלו דאל"כ אין לו לדון כלל עכ"ל הש"ך. ואין דעתי נוחה בדברים האלה כי מלבד דכבר כתבתי לעיל דאי טיב הקבלה הוא רק שבאים לפניו לדון כמ"ש הש"ך גופיה בס"ק י"ב בשם רוב מחברים א"כ איך שייך לומר דבשביל כך קבלוהו בין לדין ובין לטעות דאל"כ הקבלה ל"ל הא לית כאן מילתא יתירתה וכי בשביל שהיה נכנע לדברי הדיין ולא ביקש לסרב כי ידע שיש לאל ידו לכופו והלך ברצון הטוב יהיה הקבלה לומר דאף בטעות קבלוהו עליה זהו מהנמנע. אף גם אי לזה הוכחה היה כוונת הגמ' עד דדחיק מהך עובדא דמר זוטרא ה"ל להביא משנה שלימה דביחיד מומחה פטור מתשלומין בקבלה וקשה למה בשלמא אי בלי קבלה יכול לדון בע"כ אהני קבלה לפוטרו מתשלומין משא"כ אי לא מצי לדון בע"כ למה יפטור בקבלה מתשלומין וכמ"ש הש"ך גבי מר זוטרא ול"ל דהא משנה איירי בנט"ר מר"ג כס"ד בגמרא על הך ברייתא דיחיד מומחה דן ביחידי דמה בכך דלא עדיף נט"ר מקבלת בע"ד בעצמו כמ"ש הש"ך בכמה דוכתי' ואי ס"ד בקבלת בע"ד חייב בתשלומין אף בנט"ר חייב וא"כ כל מה דמייתי ממר זוטרא ה"ל לאתויי ממשנה הנ"ל. וביחוד מ"ש הש"ך ליישב דברי רש"י בלתי מובן דהלא כל קושית התו' על רש"י במה דפי' אם לא קבלו עליך דפי' דון לנו ד"ת בזו הקשו ופירשו הם בסתם דלא קבלוהו כלל אבל על זה דפירש"י בקבלו בין לדין ובין לטעות לא הקשו התו' כלום ארש"י ובקושיא זו שהקשו לא תי' הש"ך כלום דאף הש"ך מודה בלי קבלה כלל יכול לדון ג"כ בע"כ ומזה הוכיח דבקבלה ע"כ כוונתם אף לטעות וא"כ מה דוחקה לרש"י לפרש לא קבלוהו שאמר דון לנו ד"ת ולא כפשוטה דלא קבלוהו כלל וכלל דמ"מ יכול לדון וא"כ הכרח הגמרא כפשוטה וא"צ לעשות הוכחה בדרך רחוק. ואין לומר דס"ל לרש"י אמת אף בלי קבלה יכול לדון בע"כ כהוכחת הגמרא אבל מכל מקום אי טעה אף בש"ה הדין חוזר כיון דדן בלי קבלת בע"ד אבל אם קבלוהו בפי' לדון ד"ת עכ"פ היה קבלה קם דינא רק הוא משלם מדיני דגרמי דהא אמרו לו לדון ד"ת ולכך ר"י דאמר לו זיל שלים ולא הדר דינא ש"מ דאמרו לו דון ד"ת וזהו היה הכרחו של רש"י לפרש כן. דא"כ עדיין אם קבלוהו סתם מנלן דהיה אף לטעות ול"ק ל"ל הקבלה הא לולי הקבלה היה דין חוזר בטעות אבל ע"י הקבלה הדין מתקיים וכי אחראים הם לומר דון לנו ד"ת. ועוד א"כ ר"י דמשני לקמן לחלק בין מומחה לאינו מומחה ופריך הא קתני סיפא אם יש מומחה פטור מתשלומין ש"מ דקם דינא מה קושיא הא דמשני ר"י במשנה ד"מ מחזירין בין לזכות וכו' איירי במומחה בלי קבלה כמש"ל דמשנה דומי' דד"נ בלי קבלה ולכך מחזירין משא"כ בבכורות דן הדין וכו' דאיירי בקבלה ולכך אין מחזירין ופטור מתשלומין היותו מומחה. ודוחק לומר דבאמת סוגית הגמרא לא ס"ל הך חילוק ולכך פריך על ר"י מהך סיפא דקתני ואם היה מומחה וכו' אבל מכל מקום צריכין לומר לר' יוסף גופיה דמשני כאן ביש מומחה וכו' איך מיושב ליה הך סיפא ואם הי' מומחה וכו' וכי ח"ו נעלם מעין חכמתו המשנה ולכך צ"ל דר"י סבירא ליה לחלק בזו דבדלא קבלוהו מחזירין אבל בקבלוהו קם דינא ובמומחה פטור מלשלם ולכך ר' יוסף דאמר אי לא קבלך ולר"י צ"ל דהדר דינא ולכך הוצרך רש"י לפרש במילתא דר"י אם לא קבלוך דאמרו דון לנו ד"ת אבל עכ"פ היה קבלה אבל בלי קבלה חוזר הדין וצ"ע. ועוד קשה לפי' רש"י דהקבלה היה ע"כ בין לדין ובין לטעות דאל"כ ל"ל הקבלה ומזה היה כל הוכחת הגמ' א"כ מה צורך לרש"י לפרש בפ' אד"מ דלכך מומחה פטור מתשלומין משום מזל דידיה גרים שזהו דוחק גדול כמש"ל בשם התי"ט הלא אינו פטור רק בקבלה ואז הטעם כמ"ש דאדעתא דהכי נתרצו דאל"כ ל"ל קבלה ולשיטת הש"ך דברי רש"י סותרין זא"ז. ומה שנ"ל בישוב דברי רש"י הוא דקשי' לרש"י קושית התו' וראב"ד דכיון דר"י ס"ל הך דר"נ דגדול מחזיר למה לא החזיר ר"י דינו דמר זוטרא ולכך ס"ל לרש"י דלקמן דמוקי למשנה בדן הדין בקבלוהו עליה היינו בקבלה סתם דבאים לדון לפניו כמ"ש הנ"י ויתר מחברים ולכך ביש גדול מחזירין דל"ל אדעתא דהאי קבלתם ולא על אחר אפילו גדול הימנו דהא אין אומר ואין דבר וביאה זו לפני זה הדיין לא אלים כ"כ שלא יהיה רשות ביד אחר להחזירו ולכך אמרינן דגדול מחזיר ולפי דאיירי בביאה גרידא צריך טעם למה מומחה פטור דל"ל הואיל וקבלוהו בין לדין ובין לטעות דהא לח איירי בהך קבלה ולכך הוצרך רש"י ליתן טעם דמזליה גרים כהנ"ל וכן מורה המשנה דאיירי בקבלה סתם דומיא קבלת ר"ט במעשה דפרה דודאי לא היה קבלה בפה מלא רק דבאו לשאול דינם של הפרה כמ"ש כל המחברים. אבל בהך עובדא דמ"ז הא דלא החזירו ר' יוסף ס"ל לרש"י דהיה הקבלה בפה מלא שמקבלים אותו לדון וא"כ אין רשות ביד שום דיין אפילו גדול להחזיר כי אותו קבלו ואין לאחרים אתו ולכך הוצרך רש"י לפרש אם לא קבלך זיל שלים לא דלא קבלו כלל דא"כ היה ר"י מחזיר רק אמר לו דון ד"ת ואין ביד שום דיין להחזיר רק הואיל וא"ל דון לנו ד"ת צריך לשלם משא"כ אי א"ל בין לדין ובין לטעות או לדעת הש"ך כשאמרו סתם מקבלים אנו אותך ולא אמרו לדון ד"ת דווקא היינו בין לדין ובין לטעות פטור מתשלומין וא"ש. ומ"מ דייק הגמרא דיחיד מומחה דן בע"כ דהא כי אמר לו דון לנו ד"ת והוא טעה למה יהיה קם דינא הלא הוי קבלה בטעות כמ"ש הש"ך א"ו דאף בלי קבלה יכול לדון בע"כ ואם כן לא שייך קבלה בטעות דהא בלא"ה יכול לדון ולכך קם דינא וכ"כ הש"ך להדיא הך סברא דלולי דיחיד דן בע"כ הוי קבלה בטעות כשטעה בד"ת וא"ש דברי הגמרא ולק"מ ברש"י. ומודה רש"י דקבלה בבא לפניו לדון מיקרי קבלה רק דאז הגדול מחזיר ומכ"ש בשלא קבלוהו כלל ובהכי ניחא הא דמבי' הגמרא ראיה מהך עובדא דר' יוסף ומ"ז ולא מביא ראיה מעובדא דרבה ב"ח ור"ח דהוה קשיש מיניה טובא והוי ג"כ ממש כהך עובדא. דלפי הנ"ל ניחא דשם י"ל דלמא לא קבלוך פירושו דון לנו ד"ת וא"כ קשה קושית התו' דלמא בלי קבלה כלל א"י לדון בע"כ ולא קשה א"כ הוי קבלה בטעות שאמרו לדון ד"ת והוא טעה די"ל רבה ב"ח ס"ל כר' ששת דטעות בש"ה אינו חוזר כלל דאינו בנדר הטעות כלל וא"כ הו' דטעה בש"ה לא שייך קבלה בטעות ולכך דייק מעובדא דר"י דס"ל לקמן דאף בש"ה בשיש גדול חוזר ש"מ דהוא בגדר הטעות ואם כן פשיטא דיש כאן קבלה בטעות דהא אין זה ד"ת ואילו היה גדול מחזיר וע"כ מוכח כהנ"ל דיחי' מומחה דן בע"כ וא"ש ובזה יובנו דברי רי"ו דכתב דהתו' ורש"י חולקים על ראב"ד הנ"ל דס"ל אפילו גדול אין מחזיר ומ"ש התו' י"ל דס"ל בפי' התו' כמש"ל במרדכי ואם כן ליתא לראיה של הראב"ד. אך לכאורה לא נודע מקומו של רש"י דחולק אראב"ד אבל לפמ"ש ניחא. דהא כל כוונת רש"י בהך פי' לתרוצי קושית הראב"ד דלמה לא החזיר ר"י וש"מ דס"ל בקבלה סתם יש ביד גדול להחזיר דלא כראב"ד וא"ש. מיהו מ"ש רש"י דאם קבלוהו להדיא לדון ד"ת אין אפילו מומחה פטור מתשלומין אם טעה כתב הש"ך דדעת הרמב"ם בפי' המשנה אינו כן ומסייע לו דברי ירושלמי דמוקי למתני' דדן הדין בכה"ג ומכל מקום תנן אם היה מומחה לרבים פטור מתשלומין וכן נראה מסתימת כל הפוסקים שלא חלקו בזה וכן משמע קצת מאסר את המותר דודאי בא לפניו רק להורות לו כדין תורה ומכל מקום פטור אם טעה וכן הנכון לדינא. והעלה הש"ך אפילו לדעת החולקים אראב"ד והרא"ש וס"ל דגדול מחזיר היינו בקבלוהו עליה להך דיין אבל בלא קבלוהו אפילו גדול אינו מחזיר. ונסתייע מדברי הרז"ה ז"ל ועיין מה שכתבתי לעיל בישוב דברי התו' בכוונת המרדכי שכתבתי שגם דעת המרדכי הוא כך אך זהו אם אמרינן מומחה דנקט ר"י היינו סמוך אבל לולי כן כמעט א' אפשר לפרש כן דא"כ הא דקתני במשנה ד"מ מחזירין ומוקי ר"נ ביש גדול יהיה כוונתו בקבלוהו עלי' א"כ אדקתני ד"נ אין מחזירין לפלוג וליתני בדידיה בד"מ בדלא קבלוהו דד"נ אין במציאות לומר קבלוהו עליה וכן נראה כמש"ל דזהו תלי' בסברות שנחלקו הרז"ה והרא"ש דלטעם הרז"ה דלכך באינו מומחה אפילו גדול אינו מחזיר דלי' לי' פסידא לבע"ד דהא צריך הדיין לשלם א"כ ה"ה במומחה ולא קבלוהו דצריך הדיין לשלם דאינו מחזיר משא"כ לטעם הרא"ש דהוא קנסא דלא ה"ל לדון יחידי ואם כן במומחה דהרשוהו חכמים לדון יחידי כדתנן ואם היה מומחה לרבים דן יחידי למה לא יהיה בחזרה עפ"י גדול. מיהו לדינא כיון דבלא"ה רבי' ס"ל באינו סמוך אינו בכלל חזרה אם כן בלא קבלוהו ודאי באינו סמוך י"ל כהש"ך דאין גדול מחזיר. ושלשה הדיו' בלי קבלה אין גדול יכול להחזיר כן העלה הש"ך בס"ק י"ד הנ"ל אות ט' וכן העלה באות יו"ד אפילו בשלשה וקבלוהו עליה. ויפה דיבר כמש"ל דאל"כ אין טעותם מתקיים לעולם דה"ל תמיד בישראל דיינים מומחים ובגמרא משמע דטעותם מתקיים כדאמרו אי טעו לא ישלמו. אך טעמו של דבר מ"ש הש"ך דאינם מרגישים הטעות דחוק כמ"ש מהר"י ז"ל וכמש"ל אך י"ל כמש"ל דיטעון אתכם קבלתי ואין אני משגיח בדעת שארי חכמים יהיה מה שיהיה כי הייתי סביר וקביל על דעתיכם וכמש"ל בפי' רש"י דסתם קבלה היינו אפילו לטעות ואם כי אתם אומרים בעצמכם שטעיתם לא אדונים אתם בדבר הזה ואולי דין הראשון נכון ומה שאתם חושבים לטעות הוא הנכון ונהפך הוא ופשוט. אך בשלשה דיש בינייהו חד מומחה נחלקו הרז"ה והרא"ש אי חייבים בתשלומין ואי יש בהו מהחזרה דלדעת הרז"ה פטור מתשלומין וגדול מחזיר ודעת הרא"ש דחייבים בתשלומין וגדול אינו מחזיר. והש"ך כתב דהא דהרא"ש סבירא ליה דאינו מחזיר הוא דנמשך לדעת הראב"ד דלעולם אין גדול מחזיר אפילו ביחי' מומחה שדן אבל אי ס"ל כהחולקים על ראב"ד אף בזו לכ"ע גדול מחזיר. ולא ידעתי למה החליט הדין כיון דטעמו של הרז"ה דלכך גדול מחזיר משום פסידא וכאן דחייב בתשלומין להרא"ש אף חזרה ליכא לטעמו של הרז"ה: והנה הרמב"ן הקשה להרז"ה מהך דפ' הכותב דדן דייני כר"ט ואמרינן אי טועה בש"ה הוי אינו חוזר וכו'. ותמה הרב מהר"י ז"ל וכתב דאין מקום קושיא כאן דהא שם אמרינן מטין איתמר לעשות כדברי ר"ע ולא כר"ט ולא מיקרי שיקול הדעת ולכך לכ"ע אינו חוזר. והרב מהר"ם בחדושיו לב"ק נתווכח עמו בזה אי מטין אתמר גרע מש"ה ובזה ודאי דהנכון כמהר"י הנ"ל אבל מכל מקום לא דיבר נכונה ברמב"ן הנ"ל. חדא די"ל רמב"ן סבירא ליה כריטב"א דפי' על הא דאמרינן שם לימא בהא קמיפלגא מ"ס הלכה כר"ע מחבירו כו' ופי' הריטב"א אף דבאמת הלכה אף כנגד רבו מכל מקום לא מיקרי טועה בד"מ דהא הך לא בפי' אתמר רק טועה בשיקול הדעת מיקרי ע"ש. וקשה אם כן איך אמר דאינו חוזר הא גדול מחזיר ועוד דאמרינן בס"ד לימא דבהא קמפלגי מ"ס דטועה בדבר משנה אינו חוזר וכו' וקשה מה בכך לו יהיה כן דאינו הבדל בין ד"מ לש"ה עכ"פ משנה שלימה שנינו ד"מ מחזירין וכו' וש"מ אי טעה בדיני ממון אי' בי' חזרה אם כן למה אינו חוזר פה דכיון דגם בש"ה אית בי' חזרה ויהיה טועה בד"מ כמו בש"ה סוף כל סוף אית בי' חזרה ומה תאמר דמיירי דגדול מחזיר כתי' של ר"ן אף כאן יחזיר גדול ומה בכך דטועה בדבר משנה כטועה בש"ה ולכך עכצ"ל דלא כרז"ה דבכה"ג אין גדול מחזיר בש"ה ושפיר אמרינן בס"ד דטועה בד"מ כש"ה הוא ופשוט וקושיא עצומה היא ומהר"י לא נחית להעמיק כ"כ: ואולם הרב הש"ך תי' על קושיא זו דהיו שלשה הדיוטות ולא היה ביניהם מומחה ולכ"ע אין גדול מחזיר ומהר"י טען עליה דלישנא האי דיינא משמע דיין קבוע ומומחה ובפרט במקום ר' יוחנן ור"ל ובאמת הלשון כן משמע. אבל נראה דכוונת הש"ך להתנצל בעד הרז"ה בממ"נ אי מלת דיין פי' כמהר"י דהיה קבוע ומומחה אם כן בלא"ה לק"מ די"ל דהיה מומחה ודן בלי קבלה ודעת הרז"ה דאף גדול אינו מחזירו הואיל ונתחייב בתשלומין ובאמת אילו הוה התם טעות בש"ה היה הדיין מחויב לשלם ולכך אמר עשיתו כשל תורה דהיה מחזיר הדין ופוטרו מלשלם עשיתו כשל תורה כטועה בד"מ דאילו בש"ה אינו חוזר וחייב לשלם. וע"ז סובב והולך כל שיטת הגמרא דלשם ולק"מ. ואי אמרינן דאין לשון דיין פי' מומחה ואם כן אילו הוה דן מתורת מומחה דדן יחידי בע"כ ה"ל לגמרא לומר אם כן י"ל דהיו ג' הדיוטו' בלי מומחה ביניהם ואף בזה אינו חוזר ויפה תי' הש"ך ולק"מ ואף אם נאמר דלא נתכוון הש"ך לזה מכל מקום התי' בעצמותו נכון: ועוד הקשה הרמב"ן מהך דאלו טריפות דאמר לשלם דמי תורא למרא והא הוי בי תלתא דאין צריך לשלם דבשלמא להרי"ף ל"ק די"ל דהוי נו"נ ביד וכו' והרב הש"ך ביקש לתרץ דגם הרז"ה סבירא ליה דהוי נו"נ ביד וכבר העלה בס"ק א' דנו"נ ביד חייב הביא באמת חוב' לנפשי' דבס"ק א' כתב דר"ח דמשני בנו"נ ביד לשנויא הך קושיא דר"ט דאמר הלכה חמורך וכו' הא טועה בד"מ הוה ומשני דנו"נ ביד הוה ואפי' טועה בד"מ חייב לשלם ור"ע פטרו משום דהיה מומחה ש"מ דאפילו נו"נ ביד מומחה פטור מתשלומין וכמש"ל ואם כן הקושיא במקומו עומד רבא דהיה מומחה ואף דלא קבלהו הא לרז"ה בג' אין צריך קבלה ויפטור והרב מהר"ם בב"ק חשב להצילו והאריך בדברים וכל אריכ' דברים אין ענין כלל לישב דברים אלו אם לא שנחמר דכאן היה רבא כפאו להאכיל פרה לכלבים ובכה"ג אף הרז"ה מודה דחייב בתשלומין. ומלבד דגם זה מנ"ל כיון דהרשות למומחה לדון ולהורות אף בכפיה פטור אף גם אי לזו נתכוון הש"ך עיקר חסר בדבריו והוא מהר"ם האריך בתו' ורשב"א והכל אין ענין לקושיא זו רק מבלבל דעת המעיין והכל ללא צורך וענין כלל במחילה רבה מכבודו: אמנם באמת הרמב"ן הולך בקושיא זו לשיטתו דסבירא ליה דכמו בדיני ממון בג' אין צריך קבלה לדעת הרז"ה אם יש בינייהו חד מומחה כן בדיני איסור והיתר חד מומחה אין צריך קבלה דבדיני איסור והיתר שוה יחיד המורה כמו בדיני ממון שלשה ולכך יפה הקשה אילו שלשה אין צריך קבלה בד"מ באיסור והיתר חד אין צריך קבלה ואיך היה מחויב רבא לשלם דאף דנימא כמ"ש רשב"א לשיטת הרי"ף דהיה שלא בקבלה. ולכך הש"ך דתי' דרבא היה חד לא תי' כלום לשיטת הרמב"ן ויפה הקשה לשיטתו וכ"כ מהר"י ז"ל אבל באמת הרז"ה לא סבירא ליה כן וסבירא ליה דבאיסור והיתר יחיד מומחה צריך קבלה וכמ"ש להדיא דר"ע דהיה פוטר לר' טרפון מטעם דהיה מומחה איירי דקבלוהו לר' טרפון הבעל הפרה ע"ש (ובאמת על זה היה יכול הרמב"ן להשיג רק לא היה כוונת הרמב"ן להתווכח עמו בדבריו רק לברר הדין ולכך פה הקשה עליו היותו מלתא דתלי בדיני ויש בו נ"מ ולכך הקשה עליו מראיה דגמרא וברור) ואם כן לא קשה מרבא דלא היה שם קבלה כמ"ש הרשב"א. ואם תשאל טעמו של דבר למה נשתנה זה משלשה בד"מ י"ל בשלמא בד"מ וכי מעצמן דנו בלי קבלת התובע הלא התובע קובל לפניהם ואם כן עליהם מוטל לדון בין איש לרעהו ולכך אפילו בלי קבלוהו פטורים אבל באיסור והיתר בלא קבלוהו היינו דבעל הפרה לא בא כלל אצלו לשאול רק הוא מעצמו שלח שלוחו טריפה זה לכלב תשליכון דהוא אינו מחוייב כלל להיות נדרש ונמצא ללא בקשוהו ודרשוהו. ואולי ילך בעל הפרה למורי הוראות אחרים בישראל והם יורו לו מה לעשות ולכך זהו דאין בו קבלה משום צד ולא חיוב עליו כלל חייב לשלם בטעה מה שאין כן בד"מ דיש בו קבלת התובע והם מחוייבים לדון ולשפוט בין איש לרעהו וזהו נ"ל נכון ואחרי כל הפלפול הזה כללא דמלתא לדינא הדבר נר' בקצרה דאם לא נו"נ ביד פשיטא דיכול לומר המוחזק קים לי בהך דאפילו באינו סמוכים גדול מחזיר דהא בלא"ה דעת הרי"ף וסייעתו דלעולם מחזיר בשלא נו"נ ביד דהלכה כשנוייא דר"ח ולכן אפילו לא קבלוהו ואפילו ג' הדיוטות דהעלה הש"ך דאין הגדול יכול להחזיר כמש"ל באריכות מכל מקום הרי יכול לטעון קים ליה כהרי"ף וסייעתו. והכרעת הש"ך דלא כרי"ף אין מכרעת במקום שגדולי עולם כוותי' כמש"ל. אבל בנו"נ ביד פשיטא דאין יכול לטעון קים ליה כמ"ד דגדול מחזיר כיון דהרי"ף וסייעתו סבירא ליה דהלכה כר"ח ובנו"נ ביד אין מחזיר אפי' מומחה וגדול אין מחזיר. ולדעת הראב"ד והרא"ש ג"כ אין גדול מחזיר וכן משמע בתו' וסמ"ג ורמב"ן והנ"י דעכשיו דליכא מומחין אינו חוזר וא"כ מי יוכל לומר קים ליה נגד הך רברבות'. דממש בטילי במעוטא וג' דאי' בינייהו חד מומחה ולא קבלהו נראה ג"כ כהרא"ש והרמב"ן דחייב בתשלומין כיון דמסתבר טעמיהו ובתראי אינהו: