אורים ותומים, תומים · סימן י״ח, ה׳

ולענין או"ה כו' הכה"ג נסתפק ברמב"ם דפסק פי"א מהלכות סנהדרין בד"מ הרב ותלמידו מונין להם כשנים אבל בד"נ מונין לו רק כאחד ע"ש לפי גירסתו. ונסתפק הכה"ג בכוונתו בתלמיד שאין צריך לסברת הרב כר"א ור' אסי אי בזה איירי הרמב"ם לחלק בין דיני ממונות לד"נ או מיירי בתלמיד שצריך אף לסברת הרב ומכל מקום בד"מ מונים כשנים. ולא הבנתי מה מקום ספק יש כאן הא בפרק ההוא הלכה י' פסק דתלמיד שא"צ לסברת רבו דן עם רבו בד"נ והיינו דמונין לו כשנים כמ"ש הכ"מ שם ויליף ליה מהך דרב שונה אדם עם תלמידו ודן דיני נפשות. ואם כן עכצ"ל הא דמחלק מקודם בין ד"מ לד"נ אם נמנה כאחד או שנים ש"מ דמיירי בהך תלמיד דאף לסברת הרב צריך ומכל מקום בד"מ מונין שנים. וצריך להבין רבינו המחבר דתופס לעיקר דברי מרדכי איך השליך אחרי גיוו דברי רבינו רמב"ם מבלי זוכרו וצריך לומר דסבירא ליה דלא פליגי רק בגירסא בגמרא אבל לדינא לא נ"מ דהרמב"ם מפרש דאיירי שלמדו מקודם לא בעת שדן ובזה בד"מ מונין כשנים ומכל מקום בד"נ כאחד ואם כן הן הן דברי המרדכי דכשלמדו מקודם אף בד"מ מונין כשנים ואין נ"מ לדינא. אך לפי זה דגירסתו וכן העתיק הכ"מ ד"מ וטומאות וטהרות מונין כשנים והיינו שלמדו מקודם אבל בשעת הדין אין מונין כשנים אם כן אף טומאות וטהרות דמונין כשנים היינו באותו אופן דלא למד באותו פעם דמ"ש הא בחדא כללא כייל להו הברייתא ואם יש ביניהם הבדל לדינא לא ה"ל למתני כחדא ופשוט. ואם כן קשה על הרמ"א דגריר בתר דעת המרדכי וגי' ופוסק דבאיסור והיתר אפילו למדו באותו פעם מונים כשנים ולא כן דעת הרמב"ם ואין לנו להקל לפסוק כמרדכי במקום שהרמב"ם חולק ולכן יש להחמיר.