אורים ותומים, תומים · סימן קנ״ב, ב׳

ואם הביא העדים שהודו הבעלים וכו' כן הן דברי הרמב"ם כי כך היה הגי' בגמרא וכבר הקשו התוס' וכן הביאו המ"מ דאם הודה בעדים מה איריא בבן אומן ואריס אפילו אומן ואריס עצמו מהני ולא תי' כלום ונראה דקשי' להו קושי' הנ"י דנטעון משטה הייתי או שלא להשביע ותי' הנ"י דהואיל דהוא ביד חבירו אפשר דס"ל דלא שייך בקרקע כי קרקע בחזקת בעלים עומד והרי המודה מוחזק ולכך מוקמינן דהודה כן בעדים לפני בן אריס ואומן וא"כ השטאה ליכא כיון דלא היה מבע"ד עצמו דהוא לא טוען אני לקחתי ממך עד שנימא הואיל והוא משטה אף הוא משטה בו דהבן אינו יודע אם האמת עם אביו או לא וגם השבעה לא שייך דהא עכ"פ יש כאן קצת תביעה מבע"ד ולכך מהני הודאה משא"כ בהודה לאומן גופי' דיכול לטעון השטאה והשבעה. ולפ"ז י"ל דמיירי דלא החזיק ג"ש וא"כ דוקא בבן אומן אבל באומן גופי' הוי מצי לטעון השטאה הואיל ולא החזיק הרי הקרקע בחזקת המערער ויכול לטעון כן. אבל בהחזיק ג"ש פשיטא דלא מצי לטעון השטאה דהא להוציא לא טענין כן כמ"ש הנ"י. ובזו ניחא דודאי דעת המחבר שהוא הרמב"ם והרשב"א לא יחלקו במ"ש הרמ"א דיכול לטעון בפני הודית במגו דמינך זבינתא וכה"ג אמרינן מיגו טובא בכל הלכות חזקת וגי' שלהם בגמרא דמוקי בעדים לרבותא אפילו דלית ליה חזקה כלל וא"כ בחזקת ראשון עומדת מכל מקום לא שייך גביה השטאה והשבעה וזהו אינו רבותא בהחזיק ג' שנים. ומגו לא יתכן כי אם דוקא בחזקה ולזאת קאמרינן דאיכא עדים: