אורים ותומים, תומים · סימן ט״ו, ב׳

אבל אם קרובו כו'. מקור דין זה מריטב"א שהקשה בהא דאמרינן בשבועות דשלח ר"י לר' נחמן עולא חברינו עמיתי בתורה וקאמרינן למה נ"מ שלח ליה לאקדומיה והקשה הא בפ' שני דייני אמרינן דר"נ אקדים דיניה דהאי גברא כי חשב היותו קרובו דרב ענן ואיסתם טענות של כנגדו ולכך לא אשתעי אליהו ז"ל תו עם ר"ע ע"ש. ותי' דת"ח עצמו יש להקדים דינו ואין כאן חשש סתימת טענה דהכל יודעים דראוי לקדם דינו בשביל התורה אבל קרובו לא דיש לחוש לסתימת טענת שכנגדו כעובדא הנ"ל. וכתב לדעת מורי הרב בת"ח אף דפתחו בדינא אחריני יש להקדימו משום ביטול תורה אבל קרוב דוקא בדלא פתחו ע"ש ותפס הרמ"א דעת רבו של הריטב"א לעיקר ופסקו בהגהה ואולם הב"ח וכן הכה"ג תפסו על רמ"א דס"ל הכי דהא לפי רבו של הריטב"א דאף בקרוב יש להקדי' עדיין קושי' הריטב"א במקומו וגם מנ"ל לרבו של ריטב"א הך חילוק דמנין ליה הראיה ולכן דעתם דאף רבו של הריטב"א לא אמרו אלא בס"ד לפי טעותו של ר"נ בהך דכתובות אבל באמת מודה לדינא של ריטב"א דאין משפט קדימה לקרובו של ת"ח ע"ש שהאריכו וכן התשובת שבות יעקב בסימן קמ"ד הסכים לדעתם וכתב דנוסח' מוטעת היה לרמ"א בב"י דפוס קראקי ע"ש. והמעיין בחדושי ריטב"א לכתובות יראה להדיא דרבו של ריטב"א וכ"כ בשם ר"ח אמרו להלכה דקרובו של ת"ח יש לו קדימה קודם דפתחו ליה בדינא. ולכן נראה דלריטב"א דס"ל לקרובו של ת"ח אין קדימה ואסור להקדימו מפני דיש לחוש שיסתו' טענת בעל דין שכנגדו א"כ מה פשעו של ר' ענן דהיה אליהו ז"ל מסתלק ממנו ואי דשלח ליה סתם ונתן מקום לר' נחמן לטעות דיחשוב שהוא קרובו מה בכך הא אף לקרוב אין מהדין להקדימו וכי יעלה ברוח ר"ע ר"נ דהוא דיינא מובהק יטעה בזה ויקדים לקרוב נגד הדין ועכצ"ל דבאמת קרוב של ת"ח יש לו להקדימו קודם דפתחו בדינא ור"נ טעה להקדימו אפילו בפתחו ולכך נסתת' טענתיה שכנגדו כי ראה כי ר"נ נושא לו פנים נגד הדין ומ"מ לא טוב עשה ר"ע שנתן מקום טעות בדבריו שיחשוב ר"נ דהוא קרובו ועל כל פנים יקדימו בדלא פתחו בדינא וזהו נגד הדין ויצא משפט מעוקל ולכך נענש וא"ש. ואי קשה עדיין מנ"ל דגם בפתחו מקדימין לת"ח דלמא חד דינא אי' ליה לת"ח עם קרובו ור"נ דהקדים לקרוב של ת"ח בפתחו הא באמת שלא כדין עשה והך בשבועות דאמרינן לאקדומי היינו בדלא פתחו וי"ל דשם בשבועות אמרינן שלח ר"י לר"נ עולא בריה דרב עלעאי חבירינו עמיתי בתורה וכו' לאקדומי וקשה לו יהיה דאינו ת"ח כלל הא בר ת"ח הוא כדאמרינן בר רב אלעאי כו' הרי דאמר רב והיינו ת"ח וא"כ לו משפט קדימה מן ת"ח דאבא דהרי הוא קרובו ומי לנו קרוב ביותר מבן לאב ומה צורך לשלוח לו דעמיתי הוא בתורה. א"ו דיש הבדל דבת"ח עצמו מקדימין ליה ביותר אפילו בפתחו ליה בדינא משא"כ בקרוב לת"ח ולכך שלח ליה עמיתי הוא בתורה וא"ש. ולדברי ריטב"א קשה כנ"ל מה פשעו של ר"ע כיון דאין לקרוב משפט קדימה כלל. ודוחק לומר דחשב ר"נ הואיל ושלח ליה ר"ע דון להאי גברא מה טיבו של שליחות הזה בלא"ה ידונו והלא ר"נ היה דיין קבוע לדון כל דברי ריבות בין איש לרעהו א"ו דכוונתו להקדימו היותו קרוב ועשה אותו ר"נ לקיים דברי דר"ע ומבלי לעבור פיו וקסמך אמילתא דר"ע ודוחק. ולכן הואיל ודברי ריטב"א דחוקים ודברי רבו מבוארים היטב כמ"ש דברי הרב ודברי תלמיד לדברי הרב שומעין: והנה יש להבין מה קשיא ליה לריטב"א ויתר מפורשים מהא דפרק שני דייני גזרות דאיסתום טענתא דילמא התם בשביל כך היה כי ידע הבע"ד האמת דאין זה קרובו של ר' ענן ומ"מ ראה כי ר"נ נשא לו פנים להקדים דינו ובשביל כך נסתם טענתו. ועיין בתשובת חות יאיר סימן הנ"ל. וצ"ל דחובה על הדיין כשמקדים דינו לומר לבע"ד הטעם למה עושה כך לסלק התלונה לומר עליו שמעות הדין וא"כ יפה הקשו אילו ידע הבע"ד שאין זה קרובו דר"ע כשאומר להם ר"נ הטעם היה לו לומר לו ולהוציאו מספק ולומר טועה אתה שאין זה קרובו ואי דגם הבע"ד חשב דהוא קרובו של ר"ע יפה הקשו א"כ אין כאן חשש סתימת טענות כלל: