וכ"ש אם אומר כתבו לי כו' הקשה הסמ"ע דמה לשון כ"ש הא בכה"ג דליכא חשד א"צ לכתוב רק הטענות ולא הטעם כמ"ש הרמ"א גופיה בהגהה זו ע"ש דדחק. ובאמת על הטור לא קשיא כי הך סברא דבאומר כתבו לי אין כותבין רק הטענות ולא הטעם לאו דברי הכל כי נראה כי התוס' ורא"ש לא ס"ל דאי ס"ל מה קושיא דבב"מ אמרינן כגון דא צריך לאודעו' דמשמע הואיל ויש לו מקום לחשוד ואלו בסנהדרין אמרינן בא ושאל לכתוב וכו' ומה קושיא התם כותבים הראיה. וכאן טעם הדין וכמו שבאמת באסיפת זקנים ובשארי דוכתי הביא סברא זו לחלק ולתרץ על קושית התו' א"ו דלא ס"ל דלשון הגמרא דסנהדרין כתבו לי מאיזה טעם דנתוני משמע דגם הטעם מודיעין וא"כ יפה כתב הטור וכ"ש. אבל על הרמ"א יקשה דהעתיק דברי הנ"י ג"כ. ולכן צ"ל דס"ל לרמ"א דלכתוב א"צ הטעם דממ"נ אם יבא לב"ד הגדול יבינו הטעם מדעתן אבל לומר לו הטעם צריכין לומר לו בפה דזהו ג"כ חשדא דהא חושש שהם העבירו עליו הדרך וטעו וא"ש לשון מאיזה טעם דצ"ל הטעם רק א"צ לכתוב בתוך הפסק. וא"ש וכ"ש דבכה"ג דשאל דפשיטא דצ"ל לו בפה כל הטעם וכ"כ הב"ח דבע"פ צ"ל הטעם. וכן נכון:
אורים ותומים, תומים · סימן י״ד, ג׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 1
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.