אורים ותומים, תומים · סימן קל״א, ה׳

ע"י פתקא של הכותי ניכרת וכו' והא דצריך הלוה לפצות ערב מכל אונסין הבאה לו מגוי בשביל ערבתו נראה דוקא כל זמן שנמשך ערבתו כי הלוה לא פרע אבל אם כבר פרע וא"כ נפסק ערבתו והגוי חזר להעליל עליו עלילות ברשע כיון דכבר נפסק ערבתו חזר הדין דאין אדם נתפס בעד חבירו. ובזו ניחא קושית הפוסקים ובתוכם תשובת פ"מ ח"ב סימן ז"ל דהקשה בתשובת הרא"ש זה דכתב ואע"פ שיש להלוה שטר פרעון מהגוי אינו טענה כ"ז שהניח ביד הכותי השטר דלמה זה הא מחויב לפצות לערב מכל אונסים ומה בכך דפרע סוף כל סוף הוצרך הוא לפרוע שנית וע"ש שדחק ולפי מ"ש ניחא דכיון דכבר נסתלק הערבות והוא פרע ונמחל ונתבטל כל שעבודו תו אין חייב לפצותו ולכך נתן טעם דפשע דהניח שטר ומה יעשה הערב אם לקח כתב פרעון והלך לו ולא הניחו ביד ערב ומ"מ נראה דהך פתקא מהני בפרעון החוב דהוי כאלו כתב התקבלתי דמחויב הלוה לשלם לערב ולכן בכתוב ביני שיטי ג"כ גובה אף שאינו כת"י הגוי ול"ל כמ"ש הסמ"ע ס"ק ט"ו דהא כיון ששט"ח ביד שמעון יש לחוש שזייף דהא כיון ששטרו בידו חזקה דפרע דמהיכי תיתי ימסור לו הגוי השט"ח ולכך לא חיישינן לזיוף אבל בשטוען הישראל דפרע יותר מכפי הראוי פשיטא דאין כת"י של הכותי מועיל דאפשר פייסהו הישראל וכתב לו כזאת וכזאת וכי ס"ד להוציא ממון כזה ע"פ עדותו של הגוי היה לא תהיה אלא ודאי דצריך עדות גמור מערכאות של גוים דלא משקרי וזה ברור ונכון וכ"כ הב"ח אלא דבדברי הב"ח משמע דלכל מילתא בעי עדות ערכאו' וזה אינו כנגד פרעון סך החוב א"צ דהא כתב ליה לערב התקבלתי אבל בהעודף שגבה שלא כדין פשיטא דבעי עדות ערכאות דלא משקרי: